המנהג המכונה "עיד אל-באנת", לשמחתי, התחיל להיות מוכר במחוזותינו והמסורת שכמעט ונשכחה באבן פינה חזרה לבצבץ במלוא הדרה במקומות שונים. אך האמת היא שאמי שתחיה קוראת לזה "ראש חודש אל באנת", כן ממש ככה, מילים שהן גם בעברית ובערבית יחדיו, מה שמסמל יותר מכל את תרבות המזרח.
השימוש בשפה הערבית מעולם לא היה זהה לשפה הערבית בשלמותו. בליל של מילים, בערבית עברית וארמית, כיאה לשפה אותנטית. אם כך מדוע השם שתפס הוא "עיד אל-באנת"? על כך העירה את תשומת ליבי ד"ר גז מרים אביגל, יו"ר הפדרציה הטוניסאית העולמית, שמכירה היטב את הנושא.
בשנים האחרונות "חג הבנות" שהתחיל בטוניסיה צבר תאוצה
שמעתם על "עיד אל-באנת"? אני מניחה שרובכם כן. "חג הבנות" בתרגום לעברית, שבמקורו נחגג בקהילת נשות טוניסיה במיוחד, ואף במרוקו, החל להיות נחוג בארצנו במקומות רבים בשנים האחרונות ואף תפס תאוצה. זהו לא חג דתי מהמקרא, אלא מנהג שהשתרש מאם לבת ובו מתכנסות בנות המשפחה לערב בנות שכולו שלהן. זה נחוג מידי שנה בראש חודש טבת, שהינו, נר שישי של חג החנוכה.
"למעשה ניתן לקרוא לו "יום האישה היהודית"
אימי שתחיה מספרת שכבר בשעות הבוקר נהגו האימהות להתכנס ולבשל מטעמים ותבשילים של העידה, ובשעת צהריים החלו להצטרף הבנות הצעירות. יחדיו הן אפו עוגיות מסורתיות ועזרו בבישולים ולעת ערב, ישבו יחדיו , כשהן שרות שירת נשים מהמסורת היהודית. אומרים שהחג נחגג בשל גבורת אחות החשמונאים שגרמה לאחיה לפרוץ במרד ביוונים, וכן יהודית שערפה את ראשו של שר הצבא הרומאי יהודית, ויעל ולמעשה ניתן לקרוא לו "יום האישה היהודית".
מה שאני רוצה להתעכב עליו כעת הוא שם היום המיוחד יום ראש חודש לבנות, שבשנים האחרונות, תפס בציבוריות הישראלית. לצער כולנו, השם שנשמע במחוזותינו ליום הזה הוא לא שמו המקורי, אלא בשמו השגוי :"עיד אל-בנאת".
השם השגוי שתפס ליום החשוב הזה נעוץ בבורות העמוקה שהציבור מגלה בתרבות המזרחית
יו"ר הפדרציה התוניסאית העולמית, העמידה אותי על טעותי, שאכן השם המקורי הוא "ראש חודש לבנות" ולא שום צירוף אחר. הסכמתי עם ד״ר גז- אביגל, כי זהו גם השם שגדלתי עליו בבית אימי, והשם הנכון הוא "ראש חודש אל-באנת" ולא "עיד אל-באנת".
במסורת היהודית נהוג שבראשי חודשים, נשים נמנעות מעשיית מלאכה ומדליקות נר לכבוד ר''ח ויש לכך מספר סיבות: והעיקר שבהן - שלא השתתפו בחטא העגל. ולכן ראש חודש הינו יום לנשים, כבר מזמן המקרא. אך ראש חודש הייחודי הזה של חודש טבת, קיבל נופך מיוחד בשל סיפורי הגבורה הנשים בהיסטוריה היהודית, סיפורה של יהודית - בספרים החיצוניים ועוד. על כן זה נקרא "ראש חודש אל-באנת", או "ראש חודש לבנות".
ד"ר מרים גז אביגל, הסבירה לי כי השם השגוי ש"תפס" לכאורה ליום הזה החשוב הזה, ואני מצטטת: "נעוץ בעובדה שהציבור מגלה בורות עמוקה, לא מבין את התרבות המזרחית, משום שרוב מערכות המדינה, כולל מערכת החינוך, מדירים את אותה מסורת מפוארת ועתיקה, על כן הציבור עושה לעצמו עבודה קלה והולך ישר לתרבות הערבית, שאין לה ולו כלום עם התרבות היהודית".
אם נחשוב על דבריה לעומקם הרי שהתרבות המזרחית אף פעם לא קיבלה מקום ולא הוסברה דיה, ועל כן כל מי ששומע מהצד את השפה המזרחית השורשית, חושב שהיא זהה לשפה הערבית שבמדינותיהם התגוררו קהילות אלו.
אך למעשה, מה שיש לציין וראוי שייזכר הוא שהיהודים במזרח תמיד שמרו על יהדותם ועל מנהגיהם והיה חשוב להם מאוד להבדיל את עצמם מהערביים המקומיים. במצרים כתוב על בני יעקב כי "לא שינו את שפתם ולבושם", כך גם יהודי טוניס והמזרח. אני זוכרת שאבי, ברוך מאזוז, ז"ל סיפר לי שליהודים בג'רבה, האי שבטוניסיה, שבו גדל, היה סימן היכר בלבוש היהודים, סרט שחור שתפור בתחתית המכנס. זה היה זכר לחורבן בית המקדש. גם שפתם של הורי כשדיברו ביניהם, הייתה מעין שילוב של ערבית ועברית מתובלת בארמית. הם אף גרו בגיטאות של יהודים בלבד, משמע שנבדלו אף במגוריהם. לכן שם החג שטובל בעברית וערבית מספר את הסיפור שלהם יותר מכל. מצד אחד ישנו שפת המקום אך תמיד קיימת נבדלות שמזכירה לנו את יהדותנו. אז מעתה אמרו "ראש חודש אל באנת" שמח, ויאללה בנות, אפשר להתחיל לחגוג...