מיוחד צלם המגזר מאיר אליפור, בראיון: "מבקשים ממני שנשים יצאו צנועות בתמונות"

חודש חלף מאז הסיפור המופלא של מיכל פרינס. חוקרת המיניות חשפה בפני קהל עוקביה כיצד צילום אקראי בעיתון הוביל אותה ל"רגעי החסד של פייסבוק", כאשר הצלם מאיר אליפור הסב את תשומת לבה לנפיחות חשודה בצווארה, נפיחות שהתבררה אחר כך כגידול שפיר על בלוטת התריס. 

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאיותר מאלף מילים | התמונה שהצילה את מיכל פרינס בזכות צלם עירני

  13/12/21 21:19

הכירו את מאיר אליפור. הוא בן 51, נשוי פלוס שלושה, וטביעת המצלמה הייחודית שלו מופיעה כמעט ברוב אירועי המגזר הדתי. "בדרך כלל צלמים מקוטלגים לסוגים. עיתונות, יחסי ציבור, אירועים משפחתיים וכדומה. אני לא מיתגתי את עצמי בשום מסלול", הוא מעיד על עצמו בראיון לחדשות כיפה. 

הוא מתעסק בצילום כבר מאז גיל 16, "הצילום מרתק אותי. אבל לא הייתה לי אמונה שאפשר להתפרנס מזה. עבדתי במשרד תיווך, ושמתי לב שאני משקיע בצילום הדירות יותר מאשר במכירה שלהן". לפני עשר שנים הפך את האהבה למקצוע ופתח עסק לצילום. 

במהלך השנים הוא אפילו סיים תואר במשפטים במרכז האקדמי אונו, אבל רגע לפני ההתמחות, "הבנתי שאני לא רואה את עצמי יושב ליד המחשב ומכין חוזים. התמקדתי יותר בצילום, ובשנת 2016 הקמתי, יחד עם יהודית הרפז, תערוכה בשם 'העיניים של המדינה', כשכל דמות שהופיעה שם הייתה עם סיפור מיוחד, כמו מרים פרץ ומוסא פלד, יהודי מבוגר, ציוני ומתיישב. אחד מהחלוציים של הדור הזה". 

מספיק לסקור את האירועים האחרונים אותם צילם אליפור כדי להבין עד כמה הוא עסוק. "צילמתי את ערב ההשקה של ערוץ 14 במודיעין, כנס תנועות הריבונות, ערב לזכרה של הצלמת מירי צחי ז"ל שאני מרגיש כמו תלמיד שלה, טקס יקיר החינוך הדתי, כנס "אם תרצו" בלוד, ובחנוכה צילמתי את הדלקת הנרות של נשיא המדינה יצחק הרצוג במערת המכפלה". 

מה ייחודי לאירועים של המגזר?

"זה מעגל סגור, כמעט כולם מכירים את כולם. יש תחושה של שכונה במובן החיובי של המילה, תמיד מרגישים אחווה ומערכת יחסים טובה. אני רואה ראשי מועצות ומכיר אנשים ממקומות שונים בארץ, כולם מתאחדים סביב נושא אחד. זה משהו שחוזר על עצמו בכל אירוע. זו תמיד הרגשה של אותה קהילה שלובשת ופושטת צבע אחר בכל הזדמנות". עוד דבר שקורה רק באירועים של דתיים, הוא דווקא בקשה ייחודית למדי של המצולמים, "מבקשים ממני לשים לב שנשים יוצאות צנועות בתמונות", חושף אליפור, "וגם, בחתונות, יש קטע של בני המשפחה המורחבת לעמוד ולהציג שיר שהכינו, זה ייחודי לדתיים". 

במענה על השאלה איזה צילום מביך במיוחד הוא זוכר, מאיר מהסס. "אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה, ומה שקופץ לי לראש אלו רק אירועים פוליטיים שבהם הרגשתי מבוכה. כן יצא לי לצלם בעבר מודליות בהפקות אופנה, ואין לי בעיה עם זה. אבל, אני לא אצלם משהו שהוא חריג לגמרי מגדרי הצניעות". 

מאיר מצלם גם חתונות ואירועים משפחתיים, והרגע הכי קשה לצילום, לדבריו, קורה אחרי החופה. "אלו הרגעים הכי מרגשים שקשה מאוד לתפוס אותם. בערבוביה אחרי החופה, כולם עולים לברך את הזוג, ובתור בחורצ'יק לא גבוה במיוחד, זה אתגר נוסף לנסות וללכוד את הרגע, אבל אני מצליח". 

הודעתי למישהו שאותו אני לא מצלם 

מאיר מקפיד לדאוג לאווירה נעימה וחברית, מה שמקל על תהליך הצילום. "אני עושה שיעורי בית לפני שאני מגיע לאירוע, מול מי אני הולך לעבוד. כך, בשיחה מקדימה לפני, אם זה בתוך המגזר למשל, כמעט תמיד אפשר למצוא נקודת חיבור או הקשר, וזה שובר את הקרח. קרה פעם, שאמרתי למישהו, אותך אני לא אצלם. הוא שאל למה, ואמרתי לו, נראה לי שאתה לא מעוניין. כלומר, אני מאתגר אותם וככה גורם להם להיפתח, כמו עם ילדים. בכנס פוליטי מישהי פעם אמרה לי, 'אתה מצלם אותי יותר מהחתונה שלי', אבל זה לא גרם לי להפסיק לצלם אותה". 

לאורך השנים הוא צילם מאות אלפי תמונות, ולפעמים מתקשה להשקיט את הצלם שבתוכו. כך למשל, באירוע משפחתי אליו הגיע בתור אורח, נוכח לגלות כי הצלם יכול היה לעבוד טוב יותר. "נשמתי עמוק, ופשוט ניסיתי להתעלם ולתת לדברים לקרות. בשלב מסוים לא עמדתי בזה, ניגשתי אליו, הסברתי לו איך אני חושב שהוא צריך לעשות את הדברים והצעתי את עזרתי. בסופו של דבר יצא הרבה יותר טוב. אני לא אדם שמתערב בדרך כלל, כמו שאני לא אוהב שמתערבים לי, אבל הרגשתי שהוא מפספס את העניין עצמו ונתפס לקטנות, בעדינות ובחיוך הצעתי את עזרתי והתוצאות הראו שזה היה שווה". 

התמונה שאתה הכי גאה בה?

מאיר מתקשה לענות, "זה כמו שאבא יצטרך לבחור את הילדים שלו. אי אפשר לבחור תמונה אחת ולומר עליה שהיא הכי יפה. מלבד כל התמונות באירועים רשמיים ומכובדים, התמונות שאני יותר גאה בהן הן ספונטניות מהרחוב ואחת מהן אני זוכר במיוחד. ברחבת הכותל המערבי התאספה קבוצת טיול של קו לחיים לתמונה מרובת משתתפים, פינינו חצי רחבה וכולם עמדו מוכנים לצילום, עד שלפתע עבר יהודי מבוגר, לבוש בכובע וחליפה, נעזר במקל. בהליכה איטית הוא חצה את הרחבה שעמלנו קשה לפנות, וכאשר הוא עמד באמצע צילמתי, כשכל חברי קו לחיים מסתכלים עליו מאחורה". 

צילום: מאיר אליפור

כשאני שואלת מה מבאס בעבודה שלו, למאיר יש תשובה מוכנה: העמידה. ברוב המקרים הצלם נאלץ לעמוד שעות ארוכות על הרגליים, עם משקל. לרוב עם שתי מצלמות. זה אתגר פיזי לא פשוט לאורך השנים. יש צלמים שקשה להם במיוחד. "בהתחלה, הרגשתי מבוכה להידחף בשביל צילום טוב, והבנתי שאני חייב לעבור את השלב הזה, אחרת לא אשיג את הצילום הטוב. הייתי מתבייש, מי יתן לי להיכנס, ומהר מאוד למדתי שלא רק שאני צריך להידחף, אלא למדתי לנהל את העניין, הייתי אומר לכולם לדאוג ליישור קו, כמו בצבא". יום עבודה שגרתי יכול להתחיל בשעות הבוקר המוקדמות או להימשך אל תוך הלילה, "כמו בליל הבחירות האחרונות כשצילמתי בתוך הכנסת". 

לא ראיתי בפניה שלי למיכל פרינס מעשה גדול 

במהלך הראיון מתברר כי המקרה של מיכל פרינס לא היה הראשון. "פעם צילמתי ברית מילה, וקרובי משפחה ביקשו לראות את התמונות של אחת האורחות, כי הם חששו שיש לה משהו בצוואר. עברתי על הצילומים שלה, והבחנתי בגוש גדול שבולט כאשר היא מביטה הצידה. בדיעבד התברר שזה באמת היה גידול סרטני, היא עברה ניתוח והבריאה". 

פרינס בתמונה המדוברת צילום: יונתן בלום

"תהיתי עד כמה אני יכול לפנות לאישה דתית ולומר לה שאני רואה משהו בתמונה שהוא בעצם גופני-פיזי, ועשיתי את זה באמת תוך כדי התכתבות איטית בצ'אט של פייסבוק", הוא סיפר בעבר לחדשות כיפה כיצד הבחין בגוש חריג בתמונה של מיכל פרינס, "לאט לאט חשפתי בפניה וסיפרתי לה מי אני, מה הרקע שלי, מה ראיתי ומה אני חושב בצורה מפורשת". 

"היא הודתה לי והזמינה אותי לצלם את אירוע השקת הספר שלה. מאז לא עמדנו בקשר, עד שערב אחד, חצי שנה אחרי המקרה, התחלתי לקבל הודעות ברכה בווטסאפ, כשמיכל כתבה על זה בפייסבוק. זה הדהים אותי כי לא ראיתי בפנייה שלי אליה מעשה כל כך גדול. פשוט הסבתי את תשומת לבה והמשכתי הלאה".