גם אני לפעמים נתקף כעס בגלל מה שקורה היום - כעס על התנהלותה האווילית של הממשלה, על טיפשותה. כעס על מאיסתה בארץ חמדה, על הרס ערכי הציונות וההתיישבות, על ניתוקה משורשי עם ישראל, על פגיעתה בתחיית האומה בארצה. כעס על זלזולה המופגן במתיישבי הגוש וצפון השומרון וכלל מתיישבי יש"ע, כעס על רוע לב. כעס על פירוד הלבבות, על יצירת קרע בין אחים. כעס על התרחקות המדינה מתורת ישראל, מאמונה באלוקי ישראל, מהיהדות.
אחר כך, הכעס מתהפך לייאוש - ייאוש מהמדינה ומהחברה הישראלית. קול זועק בקרבי: די, תעזוב אותם ואת המדינה שלהם. ייפרדו דרכינו, ילכו הם בדרכם, ואנחנו בדרכינו. המדינה הזו כבר לא מעניינת אותי. אין לי שפה משותפת עם המדינה החילונית הזו, שלובשת יותר ויותר צורה של מדינת כל אזרחיה, ומאבדת סממנים יהודים מובהקים. היא הולכת ומתדרדרת. נעזוב את המדינה עד שתשקע, ננטוש את מנהיגיה עד שיתפוררו. בינתיים, נתכנס בתוכינו, נסתגר פנימה, נתחזק ונתעודד בינינו לבין עצמינו, נשמור את הגחלת, עד שהאבק של המדינה יתפזר ונוכל להתחיל את הכל מבראשית.
תחושות ומחשבות מסוג זה מתעוררות בי מידי פעם. אבל, אז אני נזכר שיש לי בנים ובנות. כדרכם של ילדים, הם לא תמיד נוהגים כשורה. הם עושים שטויות, גורמים נזק למשפחה ובמיוחד לעצמם. אני מסביר להם ומוכיח אותם, ולעיתים נדמה שדברי נופלים על אוזניים ערלות. אין עם מי לדבר. הם הולכים עם ראש בקיר, ואי אפשר להזיז אותם. ואני מתמלא כעס עליהם, על טיפשותם ועל התנהגותם הקלוקלת, ובמיוחד על כך שהם מחזירים לי רעה תחת טובה. כועס פעם אחר פעם, עד שהכעס מתהפך לייאוש. די, נמאס לי מהם. נמאס לי להעיר להם ולהוכיח אותם, נמאס לי להרגיש כאב בגלל התנהגותם, נמאס לי לסבול בגלל המעורבות הרגשית. יעשו מה שהם רוצים, לא אכפת לי. אני אדיש. הם כבר לא חלק ממני, הם זרים לי.
כאבא, אני מתגבר על הקול הזה. בנים הם בנים. ילדים הם ילדים. לא נפרדים אף פעם מבנים. גם מדינת ישראל היא הבן שלנו. אחרי אלפיים שנות גלות של עקרוּת, שבו עם ישראל היה במצב של "עקרה לא ילדה", אחרי תקופה ארוכה של חבלי לידה (= "חבלי משיח"), נולדה מדינת ישראל. היו לנו ציפיות שמדינה זו תהיה מייד מדינה של תורה או לכל הפחות מדינה ציונית וחלוצית, עם רוח יהודית. כך היה נראה בתחילה, עכשיו יש לנו אכזבות קשות בכל התחומים הנ"ל. אבל, מדינה זו היא הבן של עם ישראל, היא הבן שלנו. ובן נשאר בן בכל מצב. גם כאשר הוא בועט בך ומעליב אותך.
הרי גם ריבונו של עולם נוהג כך כאשר עם ישראל חוטא. בניגוד לדעת מי שסובר שעם ישראל קרויים בנים רק בזמן שנוהגים כ-בנים, סובר רבי מאיר (קידושין לו א) ש"בין כך ובין כך קרויים בנים". שנאמר "בנים סכלים", ונאמר "בנים לא אמון בה", ונאמר "זרע מרעים, בנים משחיתים" ואמר "והיה במקום אשר יאמר 'לא עמי אתה' , יאמר להם 'בני אל חי'". פירש המהר"ל שעם ישראל קרויים בנים לא רק כשהם חוטאים בשוגג (= "בנים סכלים", מתוך סכלות וחוסר דעת), אלא גם כאשר הם חוטאים במזיד (= "בנים לא אמון בה"). ולא רק כאשר הם חוטאים בחטאים קטנים ושוליים אלא גם כאשר הם עובדים עבודה זרה החמורה (= "זרע מרעים, בנים משחיתים". ואין השחתה אלא עבודה זרה). יתירה מזו, גם אחרי כל החטאים יודעים אנו שעם ישראל הם "בני אל חי", כלומר שיש להם פוטנציאל לגדולות.
מדינת ישראל היא הבן שלנו, ולכן לא ניתן לה ליפול. כאשר בן נופל, אין מזניחים אותו, אלא מנסים לחלץ אותו. גם אם הוא מסרב לקבל את העזרה, מנסים לעזור לו. כך גם ביחס למדינה. בלעדינו, בלי הרוח היהודית שאנחנו מנסים להפיח במדינה, היא חלילה תיפול לגמרי. היא תישאר ללא ערכים חלוציים, ללא ציונות, ללא אמונה. באופן רשמי המדינה מסרבת לקבל את השפעתנו, אבל אנחנו ממשיכים ובעתיד נמשיך. מי יודע אולי בעקיפין, השפעתנו נקלטת יותר ממה שרואים.
אנו מאמינים ביכולתה של המדינה להשתקם. משברים בהנהגת המדינה והממלכה היו בעם ישראל מאז ומקדם. בתקופת השופטים היו אין סוף משברים, עם ישראל חטא בעבודה זרה, ונכשל במדיניותו. זה חזר על עצמו פעם אחר פעם, עד כדי ייאוש. אך השופטים לא התייאשו ולא עזבו את עם ישראל אלא יצאו להצלתם. בסופו של דבר, החברה הישראלית הלכה והתקדמה עד שהוקמה מלכות דוד ושלמה.
המשבר הנורא ביותר היה בתקופת שאול. ה' מאס במלכות שאול. שאול נתקף ברוח רעה ורדף אחר דוד, בחיר ה', על מנת לחסל אותו. מצב נורא. דוד ניצב בדילמה קשה במיוחד, האם לצאת בגלוי נגד שאול ולפגוע בו, על מנת להתפטר ממנו ולחדש את המלוכה בצורה ראויה. הזדמנויות לכך לא חסרו. כמה פעמים קרה הדבר, חיי שאול היו נתונים בידי דוד. דוד יכול היה לחסל אותו. הלגיטימיות למעשה כזה ברורה לכל, מפני שדוד היה בחיר ה'. אבל דוד נמנע. הוא לא רצה לפגוע בשאול, למרות שה' בחר בו, ולמרות שמלכות שאול אמורה היתה לחלוף מן העולם. למרות שדוד נרדף הוא יוצא לכמה מבצעים צבאיים נגד הפלשתים. הוא לא אומר: אין לי עסק עם העם הזה ועם הממלכה הזו שנשלטת על ידי שאול. הוא מרגיש חלק מעם ישראל ועוזר לו, ועל ידי כך ממלכת שאול איננה מתמוטטת לגמרי. מדוע דוד נוהג כך? מסבירים המפרשים (רד"ק ורלב"ג, שמו"א כד ה) שדוד גילה אחריות כלפי מוסד המלוכה וכלפי עם ישראל. דווקא מפני שהוא אמור להיות היורש של המלוכה, הוא נהג זהירות בנושאי התפקידים הממלכתיים המרכזיים.
גם אנחנו. הנהגת המדינה לא מאמינה בדרכנו, מזלזלת בנו ולעיתים גם נגררת לפגוע בנו. אנחנו מקווים שבעתיד נזכה להיות נושאי ערכי התורה והציונות ונירש את ההנהגה הנוכחית, לכן אוי לנו אם נמוטט את הכל. אנחנו ממשיכים ונמשיך לעזור לעם ישראל. לא נסתגר ולא נברח. נמשיך להשמיע את קול האמונה על מנת להשפיע על החברה הישראלית ועל המדינה.
** הרב אלישע אבינר ,ראש כולל בישיבת מעלה אדומים ורב קהילה במצפה נבו