כל מי שיש לו עיניים לראות ולב להבין ולהתבונן מרגיש שעם ישראל נמצא כעת בתקופה גורלית ומכרעת. מאורעות השעה דוחקים ומאיצים בזה אחר זה וככל שהזמן עובר, נדמה, כי התמונה רק הולכת ומתקדרת ועוד ענני ערפל מתווספים על שמי העם היהודי. ולעיתים עומד האדם נבוך ומבולבל שכן ברור הוא כי את אתחלתא דגאולה כבר הספקנו מזמן לעבור ואנו מתקרבים בצעדי ענק אל עבר גאולתם השלמה של ישראל ושל העולם עימם, והנה נדמה כי הכל קורס וגלגל הגאולה שב לאחוריו, ובקרבו יתהה האדם "האומנם?!".
בלב כולנו מפעמת התקווה כי "היה לא תהיה", על כך אנו מתפללים יומם ולילה ושופכים את ליבנו לפני בורא עולמים, אך לעיתים, ויש שהן מרובות, מתגנבת בליבנו המחשבה "ומה אם תהיה?!". ואין הדברים אמורים במי שרוצה להמס את לבב אחיו, אלא במי שפועל מתוך אמונה ודואג בכל מאודו לחינוך בניו ותלמידיו. בשאלות אלו שהן עתיקות וחדשות הורונו רבותינו דרכי תשובה ועבודה יום-יומית הנוגעות לחיי הפרט ולחיי הכלל כאחד.
המשנה אומרת במס' ברכות[1]: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", ובגמרא[2]שם תמהו על פשר ההשוואה: "מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (=מה כוונת המשנה באמרה כשם שמברך על הטובה), אילימא (=אם נאמר שכוונתה) כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב כך מברך על הרעה הטוב והמטיב, והתנן 'על בשורות טובות אומר: הטוב והמטיב על בשורות רעות אומר: ברוך דיין האמת'? אמר רבא: לא נצרכה, אלא לקבולינהו בשמחה (=עונה רבא: כוונת המשנה לומר שיקבל את הרעה בשמחה)"
וכאן עומד הלומד ותמה על תשובת רבא, כיצד, לדעת רבא, יכולים המשנה וחז"ל לדרוש מן האדם לשמוח על הרעה כמו שהוא שמח על הטובה, האם יכול האדם לשמוח על שמת לו מת ח"ו כמו ששמח כשזכה בפרס גדול?
רש"י[3]הרגיש את הקושי בפירוש דברי רבא ועל כן ביאר אותם באופן שונה: "לקבולינהו בשמחה - לברך על מדת פורענות בלבב שלם", לפי רש"י, אין כוונתו של רבא לשמחה כפי שהיא מצטיירת בעיננו, אלא לשמחה הבאה מתוך לבב שלם, ומתוך שלוות הנפש.
כיצד אפשר להגיע לרמה כזאת גבוהה של שליטה עצמית והשלמה עם מאורעות קשים.
נקדים ונאמר כי הדברים שנאמר, עיקר התועלת שיש בהם אינה ההבנה השכלית הפשוטה של הדברים, אלא יישומם המתמיד בחיי היום-יום של האדם בכל פרט ופרט מחייו.
ראשית כל על כל אדם וכל יהודי שמתבונן מעט בעולם לבחון לשם מה ברא הקב"ה את עולמו, לשם מה הוא ברא עולם כה מורכב וכה מסובך?
הרמח"ל בספרו 'דעת תבונות' מסביר בצורה מעמיקה ויסודית יסודות חשובים בהבנת השגחת ה' בעולם והתפתחות מאורעות העולם בתקופות השונות, ובתוך כך הוא מבאר[4]:
"אבל יחודו (של הקב"ה) זה מתגלה ומתברר לנו בירור גמור. וחייבים אנחנו להשיב אל לבנו הידיעה הזאת, לתקוע אותה בלבבנו בישוב גמור בלי שום פקפוק כלל. והוא מה שמצוינו משה רבנו ע"ה מפי הגבורה "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"!".
הרמח"ל מבאר כי כוונת הקב"ה בבואו לברוא עולם היא כדי שאנחנו נוכל להגיע אל ההשגה וההבנה כי הוא יחיד בעולמו. ואם ישאל השואל, הרי כל אחד יודע שה' הוא אחד ואין כמוהו, ומה חידש לנו הרמח"ל? על כך משיב הרמח"ל בעצמו[5]:
"אבל צריכים אנו להבין עוד, שאין שום שליט ומושל אלא הוא; ואין מנהיג לעולמו או לשום בריה בעולמו אלא הוא; ואין מעכב על ידו, ואין מונע לרצונו, וזהו ששליטתו יחידית וגמורה."
יחוד ה' אינו רק הידיעה שה' הוא אחד ולא שנים או הידיעה כי מציאותו מוכרחת[6], אלא ההפנמה אל תוך ליבנו ושכלנו שאין בעולם שום כח שיותר חזק מרצון ה', אין בעולם שם כח שפועל ללא רצונו של הקב"ה ועל כן הוא נקרא 'ה' אחד' ששליטתו ויכולתו הם יחידים.
אמנם, כאן ישאל השואל העומד אל מול מאורעות השעה, בחייו הפרטיים ובחיי הכלל, וישאל 'האם אין אתה רואה כיצד הרע משתולל, וכיצד רשע וטוב לו והמצב הרוחני רק הולך ומתדרדר?'
משיב על כך הרמח"ל[7]:
"אמנם, הנה זה הוא מחוקו של היחוד העליון לבדו - להראות עוצם ממשלתו השלמה; שכל הזמן שהוא רוצה, מניח העולם להיות סוער והולך בילדי הזמן (=בתהפוכות הזמן), עת אשר שלט הרע בעולם; ולא עוד, אלא שאינו מעכב על ידי הרע הזה מעשות כל אשר בכחו לעשות, ואפילו מגיעות בריותיו עד הדיוטא התחתונה. אפס, כי לא מפני זה יאבד עולמו, כי הממשלה לו לבדו, והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ, והוא ירפא, ואין עוד מלבדו."
דווקא משום שהקב"ה שולט אף על הרע, יכול הוא להרשות לרע לפעול בעולם כאוות נפשו, שכן מי שיכול בהרך עין להעביר את הרע בעולם איננו חושש לכך שהוא יפעל, משל לאדון שמוליך כלבו ברצועתו ובעוד שהכלב בטוח שהוא חופשי ללכת כאוות נפשו, הרי ברור כי כל זאת הוא רק בזמן שהאדון מרשה לו, שכן הוא כבול לרצועתו. ומתוך כך, ממשיך הרמח"ל:
"והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל, אשר לא ירך לבם לא מאורך הגלות ולא ממרירותו הקשה, כי אדרבה, הרשה הקב"ה והניח לרע לעשות כל מה שבכחו לעשות".
נמצינו למדים כי שליטתו של הקב"ה מקיפה את כל מאורעות העולם, אף את הרעם והקשים שבהם וגם בכל המקרים שבהם נראה כאילו הקב"ה אינו שולט אין זאת כי אם למראית העין בלבד.
אמנם, כאן יש לשאול, אם הרע אינו נצרך לשם מה הוא מופיע בעולם, לשם מה נצרכים הייסורים והקשיים בעולמנו? האם יש תועלת בכל אותם רגעים קשים אותם עובר האדם עוברת האומה ועובר בעולם?
על כך משיב הרמח"ל[8]:
"אין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות (=פנימיות) כוונתו לתיקון השלם, וכענין שאמרו 'כל מאי דעבדין מן שמיא – טב (=כל מה שעושה הקב"ה – טוב)'. והם הם דברי הנביא 'ישוב אפך ותנחמני', כי יודיע דרכיו הקב"ה לעתיד לבא לעיני כל ישראל איך אפילו התוכחות והיסורין לא היו אלא הזמנות לטובה, והכנה ממש לברכה".
דרכו של הקב"ה בעולמו מופלאה היא עד מאוד, נפתלת ועיקשת ודרך כל הייסורים ומתוך כל הקשיים דואג הקב"ה להצמיח ישועות. ואמת הוא הדבר, בזמן שהצרות באות על האדם אין הוא מרגיש אלא צער וכאב, אך לעתיד לבוא כולנו נראה איך כל הצרות היו רק בסיס ושורש לגאולה ולטובות.
עם הבנות אלו בהגדרת מטרת הבריאה והבנת דרך פעולתו של הקב"ה שיש והיא מצמיחה ישועות דווקא מתוך הצרות נתבונן ונעמיק יותר במושג המוכר לכולנו 'ביטחון בקב"ה'.
החזון איש בספרו 'אמונה וביטחון' מרחיב מאוד בהגדרה האמיתית של מושג זה, אך קודם לכן בא הוא לשלול הבנה מוטעית של המושג, ודומני, כי למי שאין הדברים מוכרים, יהיו דבריו מרתקים ומחודשים[9]:
"טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובב (=נקשר) במושג חובה להאמין - בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה (=רעה) - כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון".
מקובל לחשוב כי ביטחון בקב"ה הוא האמונה שיהיה טוב 'יהיה בסדר!' כהבטחתו הרגילה של הישראלי המצוי, ומי שח"ו חושש מפני הבאות, מצטייר מיד כמי שאינו בוטח בקב"ה. אמנם, מסביר החזו"א:
"אין הוראה (=הגדרה) זו בבטחון נכונה! שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ד' וגמולותיו ית' ".
מסביר החזו"א, כיוון שאיננו יודעים את דרכי ה' והנהגותיו, וכפי שראינו לעיל, יש והקב"ה בוחר להצמיח ישועות דווקא מתוך עומק של צרה, הרי שייתכן בהחלט שהקב"ה מתכוון להכניס את האדם או האומה למצב של מיצר ומתוך המיצר להוציאו לאור גדול.
אם כן, מהי ההגדרה הנכונה לביטחון? מסביר החזו"א:
"כאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפוי' אליו סכנה מדרכי הטבע לפחוד מטבעת העולם, וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו ושאין מעצור לד' מלהושיעו ולהכן מסבבים שיחליפו את כל המסובבים, ההבלגה בשעה הקשה הלזו ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה רק הכל מאתו ית' בין לטוב בין למוטב, ואשר שרש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אמץ להאמין באפשרות ההצלה, ושאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה, ענין זה יקראוהו מדת הבטחון".
ישנם מצבים שבהם כפי דרך הטבע על האדם לחשוש מפני הבאות, שכן הקב"ה בחר לנהל את העולם במסגרת קבועה וברורה של חוקי טבע ושל סיבה ותוצאה, ואם כפי דרך הטבע האדם אמור לחשוש מפני הבאות אך במקום זאת הוא זוכר כי הקב"ה מנהיג את העולם, שולט על העולם ומנהל את העולם לקראת תיקונו השלם והוא היודע כיצד להוביל את עולמו ומתוך כך מרגיש אותו אדם כי הסיכויים שווים בין לטוב ובין למוטב, אותו אדם נקרא בוטח בקב"ה. אדם כזה יודע ומרגיש כי גם אם ח"ו יקרה הדבר שמפניו חשש כל כך, הרי זה בא מן הקב"ה ואין הדבר אומר כי אין הקב"ה מעוניין בו ח"ו, אלא הוא יודע שדווקא מפני שהקב"ה אוהב אותו ואכפת לקב"ה ממנו, הוא יודע שיותר טוב עבור האדם כרגע שירד מעט ממעמדו וממצבו כדי להתרומם אחר כך.
ניסינו להבין קודם לכן את דברי רש"י: "לברך על מדת פורענות בלבב שלם", כיצד אפשר לזכות ללבב שלם, לאור הדברים שדיברנו עד כה מובן, כי אדם כזה אשר עובד על עצמו ומפנים בליבו ובשכלו את הידיעה ואת ההרגשה כי הקב"ה יחיד בעולמו ויחיד בשליטתו ואין שום כח בעולם שיכול להתנגד לרצונו, אין אדם בעולם שיכול לפעול נגד רצון ה', אדם כזה יכול להתמלא בליבו ובנפשו הרגשה של שלוות הנפש וביטחון גמור ומתוך כך "לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה".
נסיים בתפילה לבורא עולמים כי יגאל את אחינו מתוך צרתם ובתוך כך נזכה אנחנו עימם לגאולה שלימה ונפנים בליבנו ובנפשנו: "כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד!".
[1]פ"ט משנה א'.
[2]שם ס':
[3]שם.
[4]דעת תבונות סי' ל"ד.
[5]שם סי' ל"ו.
[6]עיי' רמב"ם תחילת יסודי התורה.
[7]שם סי' מ'.
[8]שם סי' נ"ד.
[9]חזון אי"ש, אמונה וביטחון, פר' ב'.