חזרה ללימודים זה חשוב, אבל לא בכל מחיר

לפני כמה שנים קראתי מאמר שמנבא את הסיכוי של אנשים לחלות בשפעת עונתית. מסתבר שזה מאוד פשוט, והולך ככה - אם לא שיניתם שום דבר מהותי במבנה החברתי שלכם, הסיכוי שלכם לחלות שווה לשאלה אם חליתם בשנה שעברה. אם חליתם, אז תחלו שוב. אם לא, אז לא.
זה די הגיוני למען האמת. מסתבר שלא מסתובבים בינינו אנשים מחוסנים לשפעת ואנשים שלא. פשוט יש אנשים שסדר היום החברתי של החיים שלהם מורכב משהיה במקומות מדבקים ואנשים שלא. משרד קטן למשל, הוא מקום די בטוח. מעט אנשים שלא מתחלפים, מגע חברתי יחסית רחוק, שמירה על היגיינה. בית ספר הוא בדיוק הפוך מכל אלה, מה שהופך אותו למדגרת הדבקה ידועה.

המחקר הקטן הזה הסביר לי למה אני כל שנה חולה בשפעת. ככה זה. אני מורה בבית ספר, ומעבירה את שגרת העבודה מוקפת באופן צפוף בתלמידות שכל אחת מהן מביאה איתה את הווירוסים שפגשה. למען האמת, כבר די התרגלתי לבלות כל חורף איזה שבוע במיטה. נו. לא נורא. זה עובר. אני לא היחידה. השפעת תוקפת כל שנה את כל הצוות. גם השנה הייתה תקופה של שבועיים בערך בסביבות חנוכה שבה אחראית המערכת כמעט התפטרה כי כל המורות היו חולות בו-זמנית ולא היו לה מחליפות. התקופה עברה, והמשכנו הלאה.

עכשיו, כשבחדשות מתחילים לדבר על מילים כמו "אסטרטגיות יציאה" אני חושבת על המחקר הזה על השפעת, שכל שנה תופסת את כל המורות במדינת ישראל, ועל הקורונה, ומרגישה שמשהו בשיח חסר.
אם כל מורה נדבקת בכל חורף בשפעת, קל וחומר שזה כמעט בלתי-נמנע שהיא תידבק גם בקורונה שמדבקת כמעט פי שמונה. זה בעצם אומר שלכולם ברור שמורות ידבקו, אבל נראה שלאף אחד לא ממש אכפת, כי העובדה הזאת בכלל לא עולה לדיון. אז כן. כולם רוצים שהילדים יחזרו כבר לשגרה. ההורים כבר צריכים מנוחה, המשק רוצה לחזור לתפקוד, והכלכלה צריכה את העובדים שלה. גם הילדים זקוקים למסגרת. אבל איפה בתוך כל הדיון הזה יש התמודדות אמיתית עם העובדה שחזרה ללימודים היא חזרה למדגרת הדבקה?
גם אם כולם נורא רוצים שהכל יהיה בסדר, ומעלים רעיונות כמו "קבוצות קטנות", ו"למידה היברידית" לאף אחד לא באמת ברור מה בדיוק אמורים לעשות בקבוצות האלה. מורים יתרחקו מהתלמידים? ידברו באופן לא ברור בכיתה עם מסכות על הפנים? תלמידים לא יתקרבו לחברים שלהם? ומה עם בתי ספר אזוריים שבהם התלמידים באים מיישובים שונים? האם זה לא סותר את כל מה שנשארנו בשבילו כל כך הרבה שבועות כלואים בבתים שלנו?

אני מתגעגעת מאוד לתלמידות שלי. רוצה לחזור כבר לפגוש, לחבק, לאהוב ולדבר איתן. אין פה שום רצון להתחמק מלקחת אחריות לאומית בשעת חרום. יש פה באמת תהיה על סדר היום הציבורי שמתעלם מהתוצאות הוודאיות של פתיחת בתי ספר כאילו מדובר בעניין שיש בו ספק. אבל אין פה ספק בכלל. רק התעלמות ממה שלא נוח לחשוב עליו יותר מדי.
אז אולי יש מקומות בארץ שבהם הקורונה כמעט ולא נפוצה, ואולי יש בתי ספר קטנים עם מעט מאוד תלמידים ושטחים פתוחים שמאפשרים למידה בחוץ. נהדר. אין שום בעיה לחזור ללימודים מהסיבות הנכונות.
אבל כשהחזרה לבתי הספר נעשית רק מסיבות כלכליות, ובלי להתחשב בתנאי השטח – פלא שהמורים מרגישים שנוטשים אותם? העניין העצוב הוא שבסוף המציאות תהיה זאת שתנצח. מקומות בהם יחזרו ללימודים מוקדם מדי ובלי תנאים מתאימים, יחזרו להיות מוקדי בידוד, בדיוק כמו שהיו לפני שבוטלו הלימודים אי שם אחרי פורים. אולי אז מישהו יתעורר ויבין שחזרה ללימודים זה חשוב, אבל לא בכל מחיר.