מעשה באדם, שראה בחלון ראווה של חנות, ספר מדעי, ששערו היה משבצות – משבצות, שחורות ולבנות, וצמודות לכאורה באופן אקראי. כאשר צעד אחורנית והסתכל ממרחק מסוים, ראה שהן יוצרות פרצוף של אדם. כאשר התרחק עוד יותר, ראה שאלה פני אלברט איינשטיין, הגאון היהודי הנודע. פרספקטיבה.
אף אנו חייבים לאזור כח ולקרוא היטב את הכתב המטושטש של המאורעות, כדי לחשוף את ה"איינשטיינות" שבהם.
לא בכדי, מלמדת אותנו המשנה הראשונה בתלמוד הירושלמי שגאולת ישראל מופיעה קמעה – קמעה ודומה לעלות השחר. בתוך החושך הנורא, מין אורה חיוורת נלחמת בחושך והיא הולכת ומתנוצצת יותר ויותר וכל האופק מתלהט, עד אשר השמש יוצאת בגבורתה. בין שחר הליל לבין השמש העולה, יש תקופת ביניים, שבה אור וחושך משמשים בערבוביה. רק אם נתבונן בפרספקטיבה של דורות, נוכל להבחין במהלך היסטורי ענק, הסוחף את האומה הישראלית: בנין הארץ, שיבת ציון והקמת המדינה. מדינות התמוטטו ומן האודים העשנים שלהן צמחה מדינת ישראל. כעת כבר נוכל לכנות מהלך אדיר זה בשמו המפורש: ריבונו של עולם החל לעשות ישועה לעמו. כל מי שיש לו עיניים – עין בעין יראה בשוב ד' ציון.
ודאי, תהליך זה ארוך הוא וממושך, זרוע קשיים וסיבוכים. אך תמיד ידענו, שארץ ישראל נקנית בייסורים. גם בזה אל לנו לאבד את הפרספקטיבה. מי שעובר שעות טרגיות, הן נדמות לו כהר גבוה ומאיים, אך המביט על כדור הארץ כולו במבט אחד, רואה גם את ההרים היותר גבוהים כבליטות שעל גבי התפוז ואף פחות מזה. כל המשברים וכל הנסיגות אינן אלא רעידות קלות – רעידות טבעיות וצפויות מראש – במהלך הענקי של גאולת האומה, הדומה לתהליך הנשימה, הכולל בין השאר, גם התרוקנות הריאות מאויר.
יש לחדול לחלום, ולהבין שאין פתרון מיידי. לא שלום-עכשיו ולא מלחמה-עכשיו. לא הר הבית-עכשיו ולא טרנספר-עכשיו.
לעומת זאת יש תהליכים, שבהם כל שלב מכין את השלב שלאחריו והשלבים המאוחרים יאירו מצבים ויתנו פתרונות לבעיות שלא יכלו להיפתר בשלבים הקודמים. ובינתיים יש להחזיק מעמד. גם בגאולתנו הראשונה ממצרים, עת הולדת האומה, הגיב העם בתחילה בחוסר סבלנות "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". אף עכשיו, עלינו לדעת, שריבונו של עולם לא הבטיח לנו ארץ על מגש של כסף, ולא יהודה ושומרון והגולן על מגש של זהב. יש בהחלט אי-נעימויות וצללים, אך אל לנו להיחלש ולהתרגש מפניהם. כבר היו מצבים יותר קשים בהיסטוריה הארוכה שלנו ועמדנו בהם בעזרת גואל ישראל, וגם עכשיו נעמוד.
בגלותנו הקשה הרבינו לחלום: חלמנו על גאולה סוגה בשושנים. ואמנם, לולא חלומות אלה היינו אבודים. אך עתה הקיץ הקץ וגם אנו חייבים להקיץ ולחדול לחלום.
חולמים יהודים דתיים וסוברים, שאנו נשב בחיבוק ידיים וד' יילחם לנו. חולמים מדינאים, ומרמים את עצמם ואת האומה, שעל ידי מסירת חלקי ארצנו לאויבינו נשיג את הביטחון המיוחל, וממאנים לראות שאדרבא זאת סכנתנו, ורדיפתנו, חס וחלילה, חרפתנו ודראוננו. זהו חסרון דעת וחסרון אמונה גם יחד.
לפני קום המדינה היו פורעים ורוצחים ובכל זאת לא התקפלנו.
הייתה קדחת במושבות, בארות מזוהמים בירושלים – ולא התקפלנו.
אחרי קום המדינה פגעו בנו פידאיון – ולא התקפלנו.
הופגזנו בעין גב ותל קציר – ולא התקפלנו.
ועכשיו, נתקפל?
מי נתן לנו רשות?
הארץ הזאת אינה רכוש פרטי של איזו ממשלה.
היא רכושו של כלל ישראל בכל רוחב הארץ ובכל הדורות.
מה נשיב לדורות שקדמונו, אשר מסרו נפשם על הארץ?
ומה נשיב לדורות שיבואו אחרינו, כאשר ישפטו אותנו על מסירת חלקי ארצנו לאויב מסיבות של נוחות?
לא כן. אנו עם חזק ואמץ. "ישראל – עזים שבאומות". "ד' עוז לעמו יתן" – נתן ויתן עוד. אנו עם מאמין, היודע להאמין. "מי שמע כזאת. מי ראה כאלה. היוחל ארץ ביום אחד, אם ייוולד גוי פעם אחת", אומר ישעיהו הנביא בסוף ספרו.
"כי חלה גם ילדה ציון את בניה". אנו נחזיק מעמד גם בחבלי הלידה: "האני אשביר ולא אוליד, אמר ד', אם אני המוליד ועצרתי, אמר אלוקיך". אנו נמשיך ואיש לא יוכל לגלגל את ההיסטוריה לאחור. נדע כי גואל חזק בתוכנו, נוסיף אומץ וגבורה, שכל ודעת, ומן השמיים יסייעונו.