כל שנה בנובי גוד, 31.12 למניינם, ל"א בדצמבר בשבילנו, היינו משחררים את החיילים בנתיב לחופשה של יומיים, אם לא 3. צה"ל היה הארגון הראשון שהכיר בחג המשפחתי- תרבותי הזה, וכולם, כולל הסגל, קיבל את זה בהבנה ובשמחה, אבל חלק מהחיילים היו ניגשים אליי כשהיו חוזרים אחרי החופשה- עוד מבוסמים קלות (עדיף מאלו שהיו חוזרים כלוט), ושואל למה. למה אנחנו מלמדים אותם על משמעות עמוקה של חגים, מנהגים והיסטוריה, כשאת החג הכי משמעותי עבורם בזהות בכלל לא ציינו, ולא נמצא בתכנית הלימודים גם בלי קשר. אחד מהם- אלכסיי- סיפר לי, שאצלו בבית הכנסת היהודי ברוסיה, היו חוגגים בדצמבר פעמיים- חנוכה ונובי גוד. ובשני המועדים בירכו על נס שנעשה ליהודים, בשניהם היו מנהגים מיוחדים ובשניהם הרגישו מצד אחד את הקהילה היהודית ומצד שני את התא המשפחתי הקטן והמצומצם. חג כזה חשוב ומשמעותי, הוא אמר, ומילה לא דיברתם עליו. רק שיחררתם אותנו בתקווה שנחזור פיכחים.
למי שעוד לא מבין מה זה נובי גוד, נקדים תרופה למכה (שיכולה לבוא גם באופן פיזי אם תתבלבלו ותגידו את זה לרוסי הלא נכון) ונסגור בנינו שזה לא סילבסטר. בברית המועצות המפלגה הקומוניסטית ביטלה את כל החגים והדתות. זו גם הסיבה לחוסר ההיכרות של רבים מיוצאי CCCP עם המסורת היהודית, שפשוט לא יכלו לקיים את החגים בלי לסיים בגולאג. כולם פחדו, חוץ מכמה חבדניקי"ם משוגעים שהדליקו נרות שבת וחנוכה במחתרת ורבים מתוכם סיימו את מעוז צור בסיביר אחרי שהקג"ב עלה עליהם. החג היחיד והאזרחי, שהיה ניתן לחגוג באופן ציבורי היה הנובי גוד- השנה האזרחית החדשה. רעיון נהדר למשק קפיטליסטי וחזירי שהגיע דווקא מבית היוצר של הקומוניזם המופרע, אבל רעיון קצת פחות זורם למעגל השנה היהודי שדואג לחג בכל שבועיים. אל תגידו שלא שמתם לב שאיכשהו כל חגי ומועדי ישראל מפוזרים באופן שווה במשך כל השנה, מלבד הצומות- ששם דווקא חז"ל גילו גמישות מפתיעה ודחסו את כל הטרגדיות שהיו באותו רבעון ליום אחד.
בכל אופן, עד שמגיע חג אחד בשנה, מנצלים אותו עד תום. בעוד שהרוסים היו אוכלים ושותים ללא היכר, גם היהודים לא טמנו ידם בצלחת אלא גם בכוס המשקה ונתנו פייט, אבל גם צירפו לחגיגה סופגניות, והדלקת נרות, וקצת פירות הארץ, ולפעמים גם מצה וגפילטע. כי כשזה החג היחידי שבו גם שוטרי החרש רוקדים בקולי קולות, זה הזמן להוציא בלי חשש את כל הסממנים היהודיים, להראות לילדים ולהיזכר שז'יד זה לא רק מילת גנאי, אלא גם לאום גאה.
הנובי גוד הפך לסמל של משפחתיות, אהבה וחגיגה. רבים מתוך הסממנים שלו לקוחים מתוך המסורת הנוצרית שרוב הרוסים הכירו, אבל "גיירו" אותם- במקום עץ אשוח עם צלב (שנאסר בחוק מאז 1916), יש יולצ'קה; במקום סנטה קלאוס- תכירו את דד מרוז, סבא כפור; לידו יש את סינגורצ'קה- העוזרת שלו; ובמקום מתנות- מרימים טואסטים- לחיים. ארוחת החג כוללת זקוסקי (מתאבנים) בתוספת מעדנים שחלקם טעימים וחלקם מעוררי חלחלה כגון דג מתחת מעיל פרווה או חולודייץ- הערינג בתוספת מיונז ורגל קרושה, בהתאמה.
יש רבים מתוך המגזר שעמדו יחד עם כל שאר עם ישראל, הרימו כרזות של LET MY POPLE GO, נסעו לשם להפיץ יהדות, התפללו כל שבת בבית הכנסת למען אחינו, עזרו בקליטת גל העולים העצום- ובזכותם אני ועוד רבים חובשים כיפה סרוגה היום- אבל לא הסכימו להפנים שיחד עם הגל הזה מגיעה גם מסורת, תרבות ומנהגים.
הרוסים מקדשים את המצוינות, גם אם מדובר בתחומים איזוטריים לחלוטין, העיקר להיות אלוף הארץ בהדיפת כדור בדמינדטון לגבהים. אל תשאלו באיזה חוגים הייתי- ציור, פסנתר, קארטה ואפילו כימיה למתחילים. נקלטתי כ"כ טוב בארץ, שבאף אחד מהם לא הצלחתי. בן דוד שלי לעומת זאת, מחזיק בדאן 7 בקארטה, דרגה אחת לפני הגבוהה ביותר, סתם כתחביב מהצד. צריכת תרבות גבוהה זה מאסט. אי אפשר שלא להכיר את דוסטויבסקי, פושקין, וחובה לקרוא את כל מלחמה ושלום עד גיל 8. אם לא סיימת את זה, אתה נחשב כישלון. לאמא שלי לא היה כסף לאכול, אבל היא לא ויתרה על מנוי שנתי לפילהרמונית, לשנינו, ולנסוע לשם בדבקות כל שבוע באוטובוס לשמוע את קונצ'רטו מס' 5 של בטהובן, שהיה האחרון שלו אגב.
לעבוד קשה זה בכלל לא שאלה, אבל בעיקר כי להיות מובטל זו הבושה הכי גדולה. ברוסיה היית מדען אטום, ובארץ כל התקנים בכור הגרעיני בדימונה מלאים? אז גם מנקה רחובות נשמעת כמו אחלה אופציה, ואין שום בעיה לוותר על כל הלוקסוס של התנאים כעובד עירייה.
ביבי הוא לא הבנאדם הכי חזק בארץ, אלא בבושקה- סבתא. היא בסלון, היא מגדלת את הילדים, היא מבשלת, היא עושה הכל והיא רק בת 45. ויש עוד מלא, מהחובה ללכת עם נעלי בית ולא לדרוך עם הנעליים מבחוץ מעל למטר רבוע מדלת הכניסה, להרים כוסית בכל הזדמנות גם אם סתם הגיע הערב (או הבוקר), לשבת דקה ולשתוק לפני שיוצאים לנסיעה ארוכה, לסגור חלונות גם אם אביב בחוץ שמא תיכנס רוח פרצים ועוד מלא אמונות טפלות שאוכלות בלי מלח את הקמעות של המרוקאים. ועם המטען הזה הם הגיעו לארץ, אבל בעוד שאחיהם מהעדות השונות קיבלו והתקבלו לחברה הישראלית עם מנהגים וחגים ייחודיים, הקהילה הרוסית נשארה ב- ד' אמותיה, או איך שהם אוהבים לקרוא לזה- מעדני מניה בואכה טיב טעם. אגב, הסוד הכי שמור אצל הרוסים זה האחווה. לא פעם יצא לי להיתקל בפרצוף חמוץ וחמור סבר של אחד מאחינו שפחות היה בקטע לסייע לי. ברגעים האלה חשוב להשחיל איזה מילה ברוסית, והחבר ממול מגלה שבעצם לא מדובר פה באיזה דתי כסיל שמנסה לבצע בו ברית מילה בעורמה, אלא פאצ'ן- כינוי לאחד מהחבר'ה. לא משנה אם זה נהג מונית או ראש המאפייה הרוסית באשדוד, ברגע שעומד מולך רוסי, כל היחס משתנה. לא תאמינו כמה פעמים אני עומד ומאזין סתם כך לשיחה בין דובר רוסית לעברית, וכמה הזדמנויות נקרות לפנייך לעזור ולגשר במילה או שתיים כשאתה חלק מזה.
עד היום חברים שקידשו איתי בבית החולים בערב שבת, יודעים שכשנתקלים בסבתא דוברת רוסית במחלקות לא מציעים לה מיץ ענבים, אלא "וינגרנדי סוק", ואת כל מילות הקידוש ברוסית. והדברים של אלכסיי מנתיב הדהדו בי תקופה ארוכה. איך זה באמת שכל המסורת והמנהגים המופלאים האלה לא חילחלו לתוך מעגל השנה הישראלי המתגבש, בו כל עדה הביאה מארץ המקור שלה את המסורות והמנהגים שלה, ובתהליך מופלא של ברירה טבעית נוצר פה מין מעגל שנה ישראלי ייחודי- שזה לצד זה יש את המימונה, סיגד, יום העלייה ועוד. וזו ההזדמנות שלנו ליצוק תוכן ליום הזה. 30 שנה אחרי תחילת העלייה הגדולה, להתאים אותו ללוח השנה הישראלי המתהווה, אבל בד בבד לשמר את המסורת והמנהגים הרוסיים- את המצוינות, העיקשות, האוכל הטעים והמזעזע לעיתים, ואת ההווי שהיה שם ובא לכאן והתפזר. ואם חשבתם זניח- תסתכלו סביבכם רגע. אנחנו מוקפים ביוצאי בריה"מ שהצליחו. מכוכבי רשת כמו יבגני זורובינסקי וסמיון גרמיון; פוליטיקאים מובילים כמו יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, מפרק הממשלות הקשוח ממולדובה אביגדור ליברמן, שר לענייני ירושלים וחבר הקבינט זאב אלקין; יו"ר הסוכנות לשעבר נתן שרנסקי, רבנים, שחקניות, מובילי דעה ואפילו תיאטרון שלם ביפו. מחג שנדחק לשוליים, אפשר למצוא היום ברכות מצולמות של ביבי ואפילו בנט, ומגוון סרטונים ברחבי הרשת של ישראלים שמתחננים להיכנס לאיזה נובי גוד קטן.
אבל הנובי גוד כבר מזמן לא קטן, אלא נוכח במרחב הישראלי ובהפרייה הדדית נוצר פה מין סוג של נובי גוד ישראלי וייחודי. עם פחות עצי אשוח וסבא כפור והרבה יותר סיפורי עלייה, קליטה והצלחה. הסיפור הרוסי שנדחק לשוליים, עושה קאמבק לאחר 30 שנה, ותופס את המקום שלו בתוך הסיפור של ישראל כשווה בין שווים. ובכל דור ודור חובה עלינו לספר ביציאת מצרים- או ארצות ערב, אתיופיה, ארה"ב וברית המועצות, ואסור לנו לשכוח מאיפה באנו- כי זה המצפן שמראה לנו לאן אנחנו הולכים.
סנובים גודם!