לפני מספר חודשים יצא לי לשמוע את עמית סגל בהרצאה באוניברסיטה העברית מנתח את תוצאות בחירות 2019 מועד א' (מי חשב אז שחודשים בודדים אחר כך נהיה באותו סרט שוב?). במהלך ההרצאה עמית שאל את הקהל כמה אנשים זוכרים את הרגע שבו החליטו על עמדתם הפוליטית. נדם קולם של מאות יושבי האודיטוריום, ואחדים בודדים הרימו ידם. עמית חייך בסיפוק והכריז "פוליטיקה היא שאלה של זהויות ולא של עמדות". רובינו נולדים עם זהות פוליטית, אנו סופגים אותה בבית, מההורים ומהסביבה הטבעית והקרובה.
אחרי שהתגברתי, כאחד שמחשיב את עצמו כבעל חשיבה עצמאית ביקורתית, על הפגיעה הקשה באגו שלי, השלכה אחת הייתה די ברורה. רוב הדתל"שים כנראה נתונים תחת השפעה דומה, ולמעשה, במלכוד.
מדובר בבחורים ובחורות אינדיווידואליסטים המגיעים מבתים דתיים, ולמרות שהחליטו על אורח חיים שונה מאשר של הוריהם, תפיסת עולמם הפוליטית בגדול נותרה בעינה. רבים גדלו בישובים, ומבינים טוב טוב שאם החזית של החיכוך לא תהיה בחברון, היא תעבור לתל אביב. אחיזתם הפוליטית, לרוב, עודנה בימין, למרות התרחקותם מה'בית'.
קל להבחין שלדתל"שים אין בית פוליטי. המפד"ל הישנה והסקטוריאלית דואגת בעיקר לישיבות ולמוסדות החינוך שלה, מוסדות שבמקרים מסוימים היו הגורם למאיסה בדת, ובכל אופן מוסדות שלא רלוונטיים יותר אליהם. מאידך, מפלגת הליכוד מכילה אנשים שלא עולים בקנה אחד עם התפיסה הימנית. בנט, בבחירות האחרונות פנה דווקא לימין החילוני, אבל הדתל"שים נשכחו, כי הם לא חילונים, והם גם לא מסורתיים, הם דתל"שים.
בדיחה ידועה היא שדתל"ש לא רוצים שילדיו יהיו דתיים, אבל גם לא חילונים. הוא רוצה שיגדלו להיות דתיים לשעבר.
כמובן שהיחודיות הזאת נובעת מכך שיש להם ידע רחב בדת כתוצאה מהחינוך שלהם, למרות שכבר לא חיים על פיה. גם הם גדלו עם ריח של חלה טרייה שפגשה אותם בדלת הבית בימי שישי אחרי הלימודים, טקס בדיקת חמץ השקט כשכל אורות הבית כבויים, מעגל חברים שבועי אחרי ערבית של שבת לצד זמירות סעודה שלישית. הם מכירים את כל הניואנסים ויכולים לקחת חלק בדיון פרשת שבוע כמו כל סרוג אחר. אבל ההפך לא נכון.
הם מבינים אותנו ואת אורח החיים שבחרנו, אבל אנחנו מתקשים להבין אותם. מה הם עברו כשאבא ואמא גילו שהם כבר לא שומרים תורה ומצוות? תארו את הקושי האנושי בכך שהם לא יכולים לשתף את המשפחה והחברים בחלק מהחוויות שלהם. כמובן, כשהם מגיעים הביתה זה דורש מהם לשנות דפוסי התנהגות, כי מה לעשות, צריך לכבד. אבל איפה הכבוד ההדדי? איפה ההבנה שרבים חיים עם תחושה שיש משהו באורח החיים שבחרו שמאכזב את ההורים, שתמיד יש מתח מתחת לפני השטח שנובע מהשאלה שלא נשאלת "מתי כבר תראה את האור ותחזור? מה עשינו לא נכון?"
ועכשיו התופעה מקבלת ביטוי בזירה הפוליטית. האם נגרר למקום בו אנחנו מצפים שהקבוצה הזו תיישר קו עם אורח החיים והערכים הדתיים 'של הבית', כלומר המגזר, כי מה לעשות, צריך לכבד, או שמא הגיעה העת להתבונן במציאות בכנות ולהכיר במלכוד של בנינו ובנותינו הדתל"שים? האם נתעקש על העקרונות שלנו ונעמיד רב בראש, גם אם זה ידחוף את הילדים שלנו לחפש בית אחר, או אולי, במקום זאת, נישיר מבט אל החברים, האחים והילדים, ונגיד להם שאנחנו מקבלים אותם כמו שהם? לא רק כאמירה, אלא כהפנמה. הם חלק מהמשפחה ואנחנו שלמים עם זה. אוהבים את זה. שמחים שהם מצאו דרך חיים שמתאימה להם, גם אם לא לזה קיווינו.
כחלק מהמהלך הזה אולי יש מקום להכיר בצורך העמוק להעמיד בראש רשימה ימנית מאוחדת אישה בעלת שורשים יהודיים עמוקים והבנה עמוקה בציונות הדתית, על אף שהיא עצמה מנהלת אורח חיים אחר.
הגיע הרגע ללמוד משהו מהחברה הדתל"שית, זאת שצמחה מתוכינו. בואו נתפקח מהחשיבה הפוליטית המגזרית שלנו, כדי לחיות במדינת ישראל. הגיע הזמן באמת להיות המקף בציונות-הדתית במקום להיות שלשת סימני הקריאה בסוף והקו המדגיש מתחת. הרי אם חסר לנו המסוגלות לעשות זאת בתוך הבית, אנחנו שרויים באשליה שנצליח לעשות זאת ברחוב.