טוענים כי יש שתי סיבות לבחור בהוראה, האחת – יולי, והשניה – אוגוסט אך רגע לפני החודשיים האלה, ובסיומה של שנת לימודים עמוסה לעייפה, שני סיפורים וכמה מחשבות על חינוך בימינו, מוקדשים בהערכה רבה לעשרות אלפי המורים והמורות, המחנכים והמחנכות המסיימים בימים אלו שנת לימודים ויוצאים לחופשה.
לפני שנים זכיתי להשתתף יחד עם חבורת נשים צעירות בשלבים ראשוניים של עבודתן החינוכית בתוכנית מסוימת במכללת אורות. זכינו להסתופף אז בצלו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל ולהעמיק בסוגיות תורניות וחינוכיות שהזמן גרמן. לא זוכרת הרבה "חומר" או "ידע" שלמדתי באותה השנה, אבל הטביעה עלי חותמת כבירה הרוח הגדולה שנשבה שם, תודעת שליחות עמוקה, הבנה שמשימת החינוך היא אחד הייעדים המרכזיים של הדור הזה, שזהותו של דור העתיד תלויה בזהותם ותודעתם האמונית של המחנכים, ואמונה הגדולה במשימה הזאת כשליחות של חיים.
סבתי עליה השלום באה מעולם אחר לחלוטין. היא לא הייתה אשה דתייה במובן הרגיל של המילה, היא רק הייתה אשת חסד חדורת תודעת שליחות עמוקה, בלי לקרוא לכך במילים. היא התחתנה עם סבי אחר שהתאלמן מאשתו הראשונה ונותר עם שלושה ילדים קטנים וגידלה אותם במסירות אין קץ כאמא ובהמשך כסבתא לכל דבר ועניין. גם במישור המקצועי היא ראתה את כל חייה כחדורי משימה לחנך את ילדי ישראל, כגננת ולאחר מכן כמפקחת על גני ילדים באזור השרון. משימת חיים זאת מילאה את כל עולמה, ועד היום גני ילדים נושאים את שמה וגננות וותיקות זוכרות לה את חסד נעוריהן. ציניקנים יבואו ויגידו על נשים כמו סבתא כי הן "מכורות לעבודה", אך כל מי שהתבונן מעט לעומק ראה את הרוח הגדולה שפיעמה בה.
הבדיחה הידועה שהוזכרה בראשית דברינו לא הייתה מוכרת לא לסבתא עליה השלום, ולא לחבורה איתה למדתי. יולי – אוגוסט (למניינם!) היו רק פסק זמן למנוחה קלה, לאגירת כוחות, להתארגנות טובה ומעמיקה לשנת הלימודים הבאה ולהתפנות לחינוך הילדים הפרטיים בבית (וכן, גם הזדמנות מסוג אחר לקשר עם התלמידים, קשר בלתי אמצעי, בפורמט רצוני, התנדבותי, פחות מחייב..)
חינוך עבור רבים מאיתנו הוא עבודה ופרנסה (וטוב שכך!); אך הוא גם נגיעה בנפש התלמיד והצמחתה למקום מתוקן יותר; הוא כולל בתוכו הוראה, מתודיקה ופדגוגיה; אבל הוא בראש ובראשונה שליחות.
הרב סולובייצ'יק בדבריו הידועים כותב כי: "האדם נברא בתור שליח, עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות... את העובדה שמישהו חי בזמן מסויים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות נוכל להבין אך ורק אם נקבל את הרעיון בדבר שליחותו של האדם..." אבל אם עצם החיים הם שליחות, חינוך הוא כנראה שליחות במעלה יתירה: "לאחר הלחם, החינוך הוא צורך האומה" (ז'ורז' דנטון).
כנגד השיטה הפרוגרסיבית שאחד ממייצגיה הוא ללא ספק ז'אן ז'אק רוסו שכפר (בלי להודות בכך) בעצם החינוך עצמו וראה בילד "פרא אציל" שצריך לאפשר לו לצמוח בלי הפרעה (שיטתו נכשלה כידוע כשלון חרוץ בפרט ביחס לילדיו האישיים אותם מסר לגידול בבתי יתומים על אף שהשלכותיה נוכחות במגרש החינוכי עד היום), עם ישראל האמין תמיד ב"שמע בני מוסר אביך..." חובת האב והאם להורות מוסר ולהנחיל את הילד תורה: חובה שאין לה הפסק, גם לא בחופש הגדול. מתוקף הנסיבות ההיסטוריות הפקידו ההורים את משימת החינוך (גם) בידי מלמדי התורה, המחנכים והמורים, ובעקבות כך גדולי חכמינו היו גם הם מלמדי תינוקות וראו בייעודם זה שליחות נעלה עד כדי שאמרו כי "המלמד תורה מתדמה במעשיו לבורא" שהרי גם הבורא עצמו "בכל שעה רביעית ביום יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה (שמות רבא כח ה). וגם שכר הבטיחו למלמדים שיינתן בידי שמים: "לעתיד לבוא עתיד הקב"ה לישב עליהם בדין ומניח ספר תורה על חיקו ויאמר כל מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו" (מדרש משלי טז) ואם לא די בכך הם הפליגו לומר כי ""כגנות עלי נהר", אלו מלמדי תינוקות שבישראל שמוציאין מליבם חכמה ובינה, דעה והשכל לעשות רצון אביהם שבשמים" (תנא דבי אליהו רבא פי"ט).
אין ספק כי על אף דברים נשגבים אלו, עבודת החינוך היא מהקשות והשוחקות המצויות כיום. היא מצריכה למידה בלתי פוסקת והתחדשות, רעננות ויצירתיות כמו גם עמל אינסופי לגעת בנפשות התלמידים, וגם מורה וותיק לא יכול לשקוט בה על השמרים. אולי לכן זקוקים המורים יותר מכל עובד אחר במשק לפסק זמן משמעותי של מנוחה. ואף על פי כן, דווקא כעת, עם תחילת החופשה הגדולה, זה הרגע לחזק את האמונה בשליחותנו, להיזכר במשימה הגדולה שלקחנו על כתפינו, להודות על הזכות, ולראות בחופשה הגדולה רק מעבר ביניים לקראת המשך המשימה החינוכית שאין לה הפסק.