למה אנחנו אוכלים עם כף או מזלג? ואיך משל הפיל והיתד קשור לדתיי הרצף?
בדברים שפורסמו ב'מקור ראשון' ובאתר זה, הצליחה רחלי מלק בודה ברהיטות להעביר לנו את כאבה על הכישלון בחינוך ילדיה. היא מכה על חטא על כך שבניגוד לרצונה לחנך ליהדות ללא מחויבות – גדל בערוגתה דור ללא יהדות וללא מחויבות.
אף שהדבר לא נאמר במפורשות במאמר – המסקנה שעולה היא שללא מחויבות ומסגרת של כפיה מסוימת לקיום מעשי של מצוות, ללא קודים התנהגותיים ספציפיים – הכל קורס.
אני מסכים שללא מסגרות הכל קורס – אך במישור חלקי בלבד. יחד עם האמת בצורך ה"מסגרת", אני חושב שכמופקדים על חינוך עצינו וילידנו – עלינו להדגיש שהמצוות אינן רק "מסגרת" לחיים דתיים, אלא הן "ביטוי" לחיי-האמונה.
ההבדל בין "מסגרת" ל"ביטוי" יוצר את כל ההבדל. האדם אוכל עם כף ומזלג לא בגלל מסגרת, אלא כי באופן זה הוא מבטא את דרגתו האנושית. הוא בעל אישיות, והיא מופיעה דרכו גם כשהוא רעב. ככל שהאדם מרגיש יותר את אישיותו – כך הוא מרגיש צורך שהיא תקיף חלקים רבים יותר בחייו. הופעת האישיות בפרטי מעשים - אינה "מסגור" של החיים אלא "ביטוי" ישר של אור-הנפש. אינני טוען שהכל "זורם" ו"קל". לא קל לאכול נקי כשרעבים, אך לבעל-נפש קשה יותר לאכול בחזירות מאשר להישאר רעב. זה לא עניין של "רגש" חולף אלא עניין קיומי.
כך גם במערכת היחסים של אמונה-ומצות. המצוות מביאות לידי ביטוי את הרגש-הנשמה. אדם מישראל שמחובר בנשמתו לעמו, למורשתו, לתורתו – לאלוקיו – מנסה לפרט הרגשה זו בכל מערכות חייו. יש בזה כמובן דרגות - ובכל דרגה - זה קשה. החומר חוצץ. הוא טעון ריכוך, עידון ותיקון. ביטויי הנשמה אינן רק במצוות - אלא כולל מערכת שלימה של תיקון המידות, חוויות חיוביות, טיפוח עולם ערכים ובהחלט גם בניית מחויבות לפרטי המעשים היומיומיים.
מי שיודע מה היא התורה, באיזו מסירות חכמי כל הדורות שימרו ופיתחו את התורה, באיזה פלא-קיום התורה נטועה בתוכנו – לא יהין לחשוב לקצץ ממנה חלקים לפי הבנתו הגמדית! לחיות ולקיים.
ה"הספד" על חסרון היידיש קייט בחיי ילדיה, הביא את רחלי מלק-בודה למעין סתירה פנימית. היא זו שמרדה במסגרות – מגיעה בלית-ברירה למקום ממנו ברחה. עכשיו היא מתגעגעת ליידיש קייט. זה מזכיר לי את המשל המפורסם על הפיל ש"אילפו אותו" עם טבעת על הרגל המחוברת ליתד. טראומות הילדות שלו עכבו את התפתחותו כשגדל.
מרגיש ש"דתיים" רבים, למחצה שליש ורביע, מרגישים כבולים ליידיש קייט. הם לא מצליחים להשתחרר מהטבעת שהדקו לרגלם בהיותם קטנים. ועכשיו הם מחפשים נתיבי בריחה, מתוך תחושת מאסר בחוויות הדתיות שממנה הם לא מצליחים להשתחרר לגמרי. זה הצמא ליידיש קייט שאותו - משום מה - רחלי מלק-בודה רוצה להנחיל לילדיה. היא לא הצליחה, לדאבונה, להטביע בהם יהדות על ידי הטבעת החלשה של יהדות פולוקלורית, וחושבת אולי נכון היה להדק את הטבעת.
אך האמת היא, שגם דור של צמאי יידיש קייט לא ייצר המשכיות-יהודית. יהדות מתחילה מאמונה, וודאות, תחושת אחריות, שליחות, שייכות ורצון. היא מתחילה מחום של "תורת אמך" המגיע ממידות טובות, ויושרו של בית-המדרש - "מוסר אביך".
זוהי עבודת החינוך הקשה והאמיתית – זו העוסקת בהגדלת השכל, התעוררות הרגש והעצמת הרצון!
מתוך אלו - כל המסגרות ופרטי המצוות הופכות להיות אתגרים אהובים ובלתי-מומרים – הגם שהם לא קלים ודורשים מאמץ מבורך, השייך לחלקה של הבחירה החופשית.
הכותב הוא רב באיגוד רבני קהילות
הרב בני טבדיצילום: אגוד רבני קהילות