מדינת ישראל קמה לפני 75 שנים כמקלט בטוח ליהודים וכמימוש ההבטחה האלוקית לעם ישראל.
הראשונים שמבינים את זה הם האויבים שלנו. המלחמה שלהם נגדינו היא מלחמה לאומית ודתית. הם לא בוחלים באמצעים והם פשוט רוצים להשמיד אותנו. זו האמת הפשוטה והמחרידה. אנחנו קצת שכחנו את זה.
ישראל התפתחה והתעצמה והרשתה לעצמה להתעסק ב"צרות של עשירים". השגרה ושטף החיים גרמו למושגי יסוד שלנו, לערכים בסיסיים, לאמת הפשוטה, להשכח. אלתרמן בשירו המפורסם "אז אמר השטן", כמו ניבא כבר אז מה עלול לקרות לנו: "אז אמר השטן, הנצור הזה איך אוכל לו?...רק אכהה את מוחו ושכח כי עימו הצדק. כך דיבר השטן וכמו חוורו השמים מאימה, בראותם אותו בקומו לבצע המזימה".
בבוקר שמחת תורה חוורו השמיים שלנו מאימה.
בזמן שהשטן תיכנן והתארגן לביצוע המזימה אנחנו הרשינו לעצמינו לשכוח כי אנחנו במאבק קיומי על זכותינו ההסטורית כאן בארץ הזאת.
פנינו למחלוקת שלא היתה רחוקה מלהדרדר למאבק בין אחים. ואז בא אויב אכזר והזכיר לנו מי ומה אנחנו.על מה אנחנו נלחמים ומה אנחנו עושים כאן.
בשיר מפורסם אחר של אלתרמן "ליל חניה" הוא כותב שורה נצחית: "לזכור לא רק לרע ימי רעה". מתוך החושך הגדול של מעשי הטבח והאימה שעשו בנו אויבינו ביום הראשון למלחמה, מתוך היגון הגדול והכאב העמוק של כל עם ישראל, בזמן שאנחנו מתאבלים וקוברים את מתינו ובזמן שעוד לא התבררה לנו במלואה התמונה האמיתית והיקף האסון שפקד אותנו, צצו שוב ועלו כוחותיו המופלאים של העם הנצחי שלנו.
אחים לנשק שפותחים מרכזי חסד וערבות הדדית, משפחות מהגרעינים התורניים והמשימתיים שמתגייסים להושטת כל עזרה נצרכת וחיונית. ארגוני חסד חרדיים שהופכים לחמ"ל של כל מה שצריך. מילואימניקים שמתגייסים מכל הארץ ומכל העולם, שתופסים כל טיסה אפשרית ומשלמים כדי להגיע ולהלחם. בני קיבוצים ומתנחלים, אלו ואלו מלח הארץ. ישראל אחת מאוחדת וחזקה. שבט אחים ואחיות.
אנחנו בעיצומה של מלחמה. זו מלחמה על הבית. אבל זו לא רק מלחמה פיזית. אנחנו בעז"ה ננצח אבל הנצחון שלנו חייב להיות נצחון הרוח של עם הנצח על אויב בהמי שהוציא את עצמו ממשפחת העמים.
גילויי הערבות ההדדית, החסד הגדול, הדאגה לכל פרט ופרט חייבת להמשיך גם אחרי הנצחון. רק אם נהיה מאוחדים ננצח, לא רק במלחמה, אלא גם במאבק להמשך קיומינו כאן בארץ הזו.
הגיע הזמן שכל האנושיות והסגולות הנהדרות שמתגלות בשעת מלחמה, בשעת חירום ימשיכו גם בשגרה. השילוב בין קודש לחול, בין חיילים שמתפללים, כל אחד בדרכו, טרם הכניסה לשטח אש, בגיבוי המדהים של האזרחים בעורף צריכה להמשך בצורה פשוטה ומשותפת לנו גם כשנחזור בעז"ה לשגרה.
פעם אחרי פעם שבה ומתבררת לנו העובדה הפשוטה כי ה"חוזה" שלנו האזרחים אינו מול הממשלה, כל ממשלה.
החוזה הוא ביננו לבין עצמינו וביננו לבין המדינה האהובה שלנו. הוא חוזה בלתי חוזר ובלתי נגמר. אנחנו לא רוצים ולא מעוניינים שהוא יגמר.
אנחנו, כולנו ביחד, בעז"ה ננצח.