"הוא ישב בצד על כיסא ובכה בדמעות כמי שאוהב בכל נפשו את ארץ ישראל"

מאז פטירתו של מורנו ורבנו הרב דרוקמן, מצאתי עצמי בחלישות הדעת שלא ידעתי בעבר. אני מוצא עצמי כותב ומוחק, כותב שוב ושוב מוחק. מרוב צער לא הצלחתי להתרכז ולמצוא את המילים שיתארו מה היה הרב עבור כלל הציבור ועבורי אישית. לאחר מאמץ הצלחתי לתאר מעט מהאור הגדול של מורה הדרך הענק הזה. של מחנך של דור שלם, ומנהיגו.

אם יש משהו שמאפיין את הרב דרוקמן זה הדבקות, ההתלהבות והחיוניות. ממש "כל עצמותי תאמרנה". הרב דרוקמן היה חי במסירות שלא הייתה כמותה, אידיאליסט בכל עניין, לכל דבר של תורת ישראל, של ארץ ישראל, של עם ישראל, פשוט היה אכפת לו.

"מירר בבכי תמרורים כמו ילד"

לא אשכח כל חיי את מראה הרב בתקופת המאבק נגד ההריסה של מגרון, כאשר הגיע לכנסת להיפגש עם חברי כנסת ושרים בכדי לנסות לרתום אותם למניעת הריסת מגרון. הרב ראה שהוא לא מצליח לגייס אנשים, והוא פשוט התיישב לבדו על כיסא בצד ליד מזנון הכנסת ומירר בבכי תמרורים כמו ילד, מעומק ליבו. הוא לא נשא נאום חוצב להבות והתרגש תוך כדי. הוא פשוט ישב בצד על כיסא ובכה בדמעות כמו ילד. כמו מי שאוהב בכל נפשו את ארץ ישראל. 

לא אשכח כיצד בחנוכת בית כנסת בברוכין, ישוב של שבמשך שנים נחשב "מאחז" וסבל סבל רב, כאשר זיכינו אחרי שנים של מאבק להסדיר את מעמדו כישוב ואת תכנית המתאר שלו ונבנה בו בית כנסת גדול מפואר - הגיע הרב הגיע לחנוך אותו. הרב כבר היה חלש בתקופה הזו, ובכניסתו תמכנו בו בשתי ידיו - הרב מאיר הילביץ' רב הישוב מן הצד האחד, ואני מן הצד השני, כבני בנוער של הישוב רוקדים מולו.
לפתע, החל הרב "לרקוד" עם ידיו בהתלהבות בכל כוחו, והלהיב את בני הנוער שרקדו מולו, כאילו היה נער בעצמו.  הגוף היה בחולשה, והוא העביר את האנרגיה האדירה דרך נענוע הידיים בהתלהבות.
האור העצום שבנשמתו גבר על חולשת גופו.

לא אשכח את מה שהרב הנחיל לנו במעשיו ובהנהגתו, כאשר פעל כ"נר לאחד נר למאה", להדליק עוד ועוד לבבות באש יוקדת. את שאלת ה"מה שלומך?" העוצמתית במיוחד, וביחד עם זאת הכנה והאמיתית תמיד כאשר ענה לטלפון. כך הרב העצים והצמיח אחרים, כך הוא הצמיח גם מנהיגות רבנית וגם מנהיגות מעשית. 

יוסי דגן | צילום: Yonatan Sindel/Flash90

"הרב העניק אהבה אינסופית"

לנושא של בניין הארץ הייתה לו חיבה מיוחדת, חיבה לעוסקים בצרכי ישוב הארץ, לכל אחד מראשי המועצות ביהודה ושומרון, לכל פעיל הנלחם על בניין ארץ ישראל , והכל במאור פנים. הרב העניק אהבה אינסופית, אהבת אמת תוך התלהבות לכל אדם, כי ידע שזה מה שמעניק לשומעי לקחו כוח פנימי נצחי. 

לא אשכח את המסירות המופלאה של הרב ואת חשיבתו הבהירה. הסכם אביתר נסגר בצורה סופית אצלו בבית. ישבנו שם ויחד עם הרב לבנון, עם הרב דודקביץ', עם קובי אלירז, עם אנשי "נחלה", אביתר והמועצה האזורית שומרון, ישבנו שם כשמונה שעות. על קו הטלפון שר הביטחון דאז, ולאורך שמונה שעות הרב עמד על כך, כמעין "בית דין", שיהיה דיון מקיף ומעמיק, כדי שכל אחד ישמע את טענות האחר, דיון כמה שעות, הפסקה, ואז שוב דיון תוך שהרב מעלה את שר הביטחון פעמיים על הקו, ולבסוף כשהכריע ללכת את ההסכם, קיבלנו כמובן כולנו מיד את ההכרעה. 

לאורך השנה האחרונה עסק הרב בעניין הישוב אביתר צעד אחר צעד, בדברים שפורסמו ובדברים שעדיין לא. למרות שהיה חלש, היינו מדברים כמעט כל יום. פער גילאים של 50 שנה, אבל בגובה העיניים, בחמימות ובפיקחות מעוררת הערצה ואפילו הכנעה. 

תמיד אכפת לו מכל פרט, בכל שיחה. הרב היה גם פותח שיחה בצורה מכבדת מאוד, קשובה, ואז מעניק משלו בהצעה ובחשיבה משותפת. לא אשכח כאשר באשפוז הקודם שלו בבית חולים הדסה עין כרם, ישבנו כמעט שלוש שעות עד מאוחר בלילה, דניאלה וייס, צבי אלימלך שרבף ואני, לשוחח עם הרב. ראינו איך השיחה בענייני ארץ ישראל רוממה את מצב רוחו. זכינו ממנו לרגעים של חסד, כאשר הרב התבדח, וסיפר סיפורים מאלפים על הקמת הישיבה, גוש אמונים, חלוציות וחסד. זכינו ממנו, באותו לילה גם לשיעור גדול בהיסטוריה, שיעור באהבת הארץ, וזה הרגיש כמו קסם לראות כיצד הנושא מחזק אותו וכיצד עולמו הפנימי האינסופי, עולם של התורה הגואלת - ניעור לחיים.

לא אשכח כיצד לאחר הרצח הנורא של הרב רזיאל שבח הי"ד, העלתה יעל אלמנתו לסדר היום את נושא הסדרת הישוב חוות גלעד כתשובה ציונית לרצח. ביום השלושים של הרב רזיאל הי"ד, עם החלטת הממשלה לאשר את הישוב, עלה הרב לחוות גלעד יחד עם יעל, עם איתי זר ואיתי, ויחד עם הצוות החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, ושם ברך בהתרגשות גדולה בקולו החם והמרטיט "ברוך מציב גבול אלמנה". 

הרב דרוקמן זצ"ל בבר המצווה של בנו של יוסי דגן | צילום: פופולינה

"התרגשנו מרצונו של הרב להיפגש דווקא איתנו פנים אל פנים"

וברמה האישית, המשפחתית: לא אשכח את הרושם הגדול, והחיזוק - רק לפני כשלושה חודשים בבר המצווה של בננו שחר נ"י. כאשר הזמנו את הרב, וחשבנו שהרב ישלח ברכה, או שמקסימום יבקש שאנו נבוא אליו כדי לקבלה. אבל הרב הפתיע. היה לו חשוב להגיע, כל זאת בשעה שכבר היה נתון בכיסא גלגלים במצב רפואי לא טוב. הרב אכל, שוחח עם אנשי ציבור, וברך את הנוכחים. התרגשנו מרצונו של הרב להיפגש דווקא איתנו פנים אל פנים ולחזק אותנו. מתוך חיבור אמיתי אלינו ואל הערך של בר המצווה.

הדבקות, המסירות, ההתלהבות והאהבה של הרב דרוקמן, לצד חשיבה שכלתנית וקרה, זה שילוב שכבר אין היום. הרב יחסר לנו מאוד, וכל שנותר לעשות זה לראות איך אנחנו משתדלים להתחנך ולפעול באופן דומה, כמה שאפשר, שכל אחד ייקח מעט "הרב דרוקמן", משהו לחייו מתכונותיו המופלאות של הרב, לקחת מעט ניצוצות מהאור הגדול, מהאש היוקדת של מורנו הרב דרוקמן זצ"ל.