הרב ירמי סטביסקי: אדם דתי חייב ללמוד לפעמים לשתוק

לקראת יום הפטירה של הרב אהרון ליכטנשטיין, כותב הרב ירמי סטביסקי, על החינוך שקיבל בישיבה והאכזבה מהמפלגה שקוראת לעצמה "ציונות דתית"

חדשות כיפה הרב ירמי סטביסקי 08/04/21 10:02 כו בניסן התשפא

הרב ירמי סטביסקי:  אדם דתי חייב ללמוד לפעמים לשתוק
איתמר בן גביר , צילום: חדשות כיפה

לפני מספר ימים התבטא אחד מחשובי הרבנים בציונות הדתית לגבי האפשרות לוותר על חבר הכנסת בן גביר כדי להקים ממשלת ימין. הוא אמר שהוא  באופן עקרוני לא אוהב "חרמות" אבל אם אין ברירה אז ניתן לוותר על בן גביר. לא נשמעה ממנו  שום ביקורת דתית-מוסרית על נציג ציבור שתלה בעבר בביתו את תמונתו של מי שרצח מתפללים במערת המכפלה. ברצוני להציג תפיסת עולם דתית-לאומית אחרת שעליה גדלתי. 

זכיתי ללמוד בישיבת הר-עציון בשנות השמונים ולהמשיך בקשר עמוק עם ראשי הישיבה גם שנים רבות לאחר מכן. ישיבת הר עציון הייתה ישיבה ציונות ארץ ישראלית וחלוצה ביישוב גוש עציון אך הקו הדתי-חינוכי שלה היה שונה  ממה שמקובל היום בחינוך הדתי-ציוני. לישיבה היה ניחוח מסויים של חוץ לארץ. הרב אהרון ליכטנשטיין, לדוגמא, רכש השכלה אקדמית רחבה באוניברסיטה החשובה ביותר בארה"ב. מפעם לפעם הוא היה מטבל את שיחותיו בציטוטים מענקי הרוח של התרבות המערבית. הרב עמיטל , שהיה ניצול שואה, חיבר אותנו ליהדות מזרח אירופה שלפני המלחמה לא רק במבטא ההונגרי הייחודי שלו, אלא בעצם הנכחת העולם שלפני המלחמה ובהכרת הטוב על גאולת עם ישראל בתוך מדינת ישראל. שני ראשי הישיבה יצרו רצף והרמוניה בין העולמות השונים שבהם גדלו לפני עלייתם ארצה לעולמם החדש כראשי ישיבת הסדר השותפים בבניין עולם התורה בתוך מדינת ישראל המתחדשת.  יכולתם לשלב בין עולמות שונים בהווה ובעבר יצרה תפיסת עולם ייחודית ושפה שלא הייתה מוכרת בחלקים מסוימים של הציבור הדתי. 

הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין הגיעו כל אחד מבית גידול אחר. הרב ליכטנשטיין היה התלמיד המובהק על הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, נכדו של רבי חיים מבריסק, ועולמו הלמדני היה נטוע בלמדנות הבריסקאית. בנוסף לכך, הוא כתב דוקטורט באוניברסיטת הרווארד על הנרי מור, פילוסוף אנגלי מהמאה השבע עשרה. הרב עמיטל ינק ממסורות לימוד ליטאיות, היה בקי עצום בספרות השו"ת והיה תלמיד של הרב חרל"פ תלמידו של הראי"ה. כמו הראי"ה גם הרב עמיטל חיבר בין עולם למדני לעולם החסידות. הפערים בין ראשי הישיבה לא היו רק ברקע ובהשכלה, אלא גם באישיות. הרב ליכטנשטיין היה אנלטיקן שניתח כל סוגייה בגמרא וכל שאלה הלכתית באופן מדוייק ומסודר. הרב עמיטל היה מסוגל לדלג על שלבים בניתוח אבל להגיע לעומק הנקודה הנדונה באינטואיציות נפלאות. ניתן לומר שהסיפור המרכזי של ישיבת הר עציון היה יכולתם של שני האנשים השונים כל כך, לנהל ישיבה ביחד.

ההישג האדיר של ניהול ישיבה על ידי שני ראשי ישיבה העשיר את עולמנו הרוחני עד בלי די והתאפשר משתי סיבות. האחת  היא הכבוד הגדול שראשי הישיבה רחשו אחד לשני שנבע ממידת הענווה שהייתה נטועה בשניהם. דווקא בטחונם העצמי בדרכם אפשרה להם לפנות חלל פנוי אחד לשני. גם לרבנים אחרים בישיבה  היה מותר להביע עמדה שונה מזו של ראשי הישיבה. אני זוכר כיצד הופתעתי שבימי ההסכם עם מצרים בשנת 1981-1982, הסכם שראשי הישיבה תמכו בו, כינס הרב מדן, היום אחד מראשי הישיבה ואז ר"ם, כינוס באחד מאולמות הישיבה ודיבר נגד ההסכם.  עיקר העניין בישיבה היה לימוד תורה ולא אינדוקטרונציה לתפיסת עולם פוליטית או אפילו דתית אחידה. הרב ליכטנשטיין, שניתן להגדירו כ"שר התורה," הבקי לפנים ולפנים בראשונים ובאחרונים היה נוהג להתייעץ לפעמים עם הגרש"ז אויירבך בענייני הלכה. הוא לא חשש  לשמוע דעה אחרת משלו.

 

כראשי ישיבה לא ניסו הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין לשלוט בחיים של תלמידיהם. אנחנו כתלמידים, הוקסמנו מהם, אבל הם לא ניצלו את הכריזמה שלהם להתערב בחיינו האישיים כשלא ביקשנו זאת. שאלו פעם את הרב עמיטל אם התלמידים משתפים אותו בכל דבר ועניין בחייהם והרב עמיטל ענה "לא, איני זקוק לזה".

ערך מרכזי מאוד בישיבה היה "אנושיות" ו"כבוד האדם"  כשהרב ליכטנשטיין  הספיד את הגר"מ פיינשטיין, אדם מאיר פנים באופן יוצא דופן, הוא עשה זאת דרך ניתוח תשובה  של הרב פיינשטיין בשאלה האם כרות שפכה שהגיע למצב זה ממוקש שהתפוצץ, מוגדר כמי שאסור  לבוא בקהל. לאחר שהרב ליכטנשטיין הסביר את ההיתר של הרב פיינשטיין מבחינה הלכתית הוסיף שהרב משה פיינשטיין ידע מהן המשמעויות האישיות הכואבות על אדם שנאסר  לבוא בקהל. באמירה זו קבע הרב ליכטנשטיין שפסיקת הלכה לא יכולה להיות מנותקת מההשלכות האישיות והאנושיות על השואל.

 

ראשי הישיבה היו שמרנים מטבעם אבל דווקא מישיבת הר עציון צמחה המדרשה לבנות ב"מגדל עז" בהנהלת בתו של הרא"ל, הרבנית אסתי רוזנברג, מוסד שמאפשר לנשים תלמידות חכמים ללמוד גמרא בעיון ברמה שאינה נופלת מזו של הגברים. אפילו הרב עמיטל שבתחילת  דרכו הסתייג מארגון "קולך" הגיע לקראת סוף חייו להיות אורח הכבוד בכינוס השנתי של הארגון. הרב עמיטל ידע שהזמנים השתנו ושצריך לעודד קול נשי בתוך האורתודוקסיה. 

באופן עקרוני הייתה הפסיקה ההלכתית של הרב עמיטל מבוססת על "כוח דהיתרא עדיף" והוא כאב את המעבר של הסמכויות ההלכתיות מרבני הקהילה לראשי הישיבה.  לדעתו, פסיקה של ראש ישיבה בתוך המתחם המנותק של הישיבה, אינה מתאימה ל"בעלי בתים" המתמודדים עם הקשיים האמיתיים של החיים.  כמנהל תיכון דתי הוא אסר עלי לשוחח עם התלמידים על נושא הוצאת שכבת זרע לבטלה מתוך הבנה שרב על הנזק על התועלת בעיסוק בנושא זה.

מראשי הישיבה למדתי שאדם דתי, ירא שמים, יכול לחיות עם שאלות בלתי פתורות. הדוגמא המובהקת ביותר היא עמדתו של הרב עמיטל בנושא השואה. הוא כעס מאוד על רבנים שניסו להסביר את הכאוס והאובדן בהסבר תיאולוגי זה או אחר וכך הוא אמר "אין מקום להיכנס לפרטים, אבל כל מי שהיה שם ראה: זה לא טבעי, את יד השם ראיתי, אבל לא את הפשר, את המשמעות. הוא דיבר אלי [הקב"ה י.ס]  - אבל לא הבנתי מלה. ראו את יד השם, ראו את דבר השם, אבל - מה הוא אומר?" [מצוטט בספר של משה מיה, "עולם בנוי וחרב ובנוי" [עמוד 45].  אדם דתי חייב ללמוד לפעמים לשתוק ולא להסביר כל תופעה ועניין. פעם הרב עמיטל שיתף אותנו בהרהוריו האם הוא ניצל מהתופת "בכוונת ה'" או שמא במקרה?  מחשבה זו של הרב עמיטל חידדה אצלי את המחשבה שגם לו יש התלבטויות לגבי הנהגתו של הקב"ה בעולם בעניין ההשגחה הפרטית, נושא שנדון בהרחבה אצל ענקי ההוגים היהודיים בימי הביניים. 

לראשי הישיבה היה ביטחון עצמי. הם ידעו שהם גדולים בתורה ונשענים על מסורת הלכתית ולמדנית שורשית.  החדשנות שלהם הייתה שלובה עם שמרנות הלכתית וחברתית בסיסית. הם לא נבהלו מעמדות השונות שלהם ולא ניסו לכפות את דעותיהם לא מבחינה אינטלקטואלית ולא מבחינה רגשית. הם הביעו את דעתם בעוצמה, בחדות ובכנות, ואנחנו לרוב קיבלנו את עמדתם.

בישיבה מעולם לא לימדו אותנו לשנוא, לא לשנוא ערבים ולא לשנוא חילוניים ולא לשנוא הומוסקסואלים. הם האמינו במדינת ישראל כביטוי לגאולת ישראל אבל ההיכרות שלהם עם ההיסטוריה היהודית לא אפשרה להם להיות זחוחי דעת לגבי מה צופן העתיד. הרב עמיטל זכה לחוות את מלחמת ששת הימים אבל גם את המחיר הכואב ששילמנו במלחמת יום הכיפורים. קיומה של מדינת ישראל, כך הבנתי מהם, תלוי יותר באופיה המוסרי של המדינה מאשר במהלך דטרמיניסטי של גאולה אלוהית. אולי הנקודה החשובה ביותר שלמדתי בישיבה היא שתפיסת עולם קיצונית, טהרנית ומפלגת רק מביאה חורבן לעם ישראל.