אם יש משהו שהשנה הזו לימדה אותנו זה שNever say never או בעברית 'לעולם אל תאמר לעולם לא'. אני לא מדבר רק על הקורונה אלא על עוד אירועים רבים – כלכליים, פוליטיים, עולמיים - שהיינו חושבים שעשויים להתרחש רק בחלום – והנה הם מתרחשים מול עינינו.
התובנה הזו התחדדה אצלי במערכת הבחירות האחרונה, כשאחד מילדיי הביע את חששו ממה שיקרה אם לא ננצח. אנחנו כמובן נמצאים באותו צד, וגם אני רואה בכל מערכת בחירות את "מערכת הבחירות הקריטית ביותר שהייתה פה אי פעם", אבל החשש שלי היה הרבה פחות קיומי משלו. כשחשבתי על זה הבנתי שזו הפרספקטיבה. אני זוכר איך היה פה עם רבין, ועם שרון, עם ברק ועם אולמרט, אז אני מבין שגם אם יעלה ראש ממשלה אחר – העולם לא יקרוס. אולי יהיה קשה. אולי ייעשו טעויות שנשלם עליהן בדם או בבזבוז של הזדמנויות היסטוריות, אבל מדינת ישראל תמשיך להתקדם, ומן הסתם אף תתרענן ותתחדש בכוחות פוליטיים חדשים.
ילדיי, לעומתי, לא מכירים שום מציאות בה בנימין נתניהו אינו ראש ממשלת ישראל. המחשבה על זה מרתיעה אותם כל-כך מכיוון שזו מציאות חדשה לחלוטין עבורם. זו מציאות שהתרחשה, מבחינתם, רק בספרי ההיסטוריה, ואין להם שום מושג להעריך מה יקרה אם ההיסטוריה תחזור. אז ההיסטוריה גורמת להיסטריה והפחד מהלא-מוכר הופך לפחד ממשי ואמיתי.
אבל הפרספקטיבה לא תמיד עוזרת להיות רגועים יותר. יש לפעמים שדווקא להיפך. המגיפה שפקדה אותנו, כאילו משום מקום, הזכירה לי שהניסיון ההיסטורי טוען בתוקף שיש עוד צרות שמתרגשות אחת לכמה זמן. מלחמות כמובן נמצאות תמיד בתור, אבל גם רעידות אדמה הן תרחיש בהחלט מקובל בארץ ישראל, בערך אחת ל-100 שנים.
מתי לדעתכם תהיה מדינה במצב ההיערכות הכי גבוה לרעידת אדמה? אני מניח שבערך 5-10 שנים אחרי התרחשותה. זה הזמן שייקח למדינה מתוקנת להתאושש, לקבוע תקנות התגוננות, וליישם אותן. ומתי היא תהיה הכי שאננה ורחוקה מההיערכות הזו? כנראה 99 שנים אחרי הרעידה הקודמת...
רעידת האדמה הגדולה האחרונה התרחשה בישראל ב-1927 וגרמה למאות פצועים והרוגים. ברור וגלוי הוא שרעידה כזו יכולה להתרחש בישראל בכל רגע, ולגרום לנזקים אדירים. תזכורת קלילה לכך קיבלנו בשבת האחרונה. האם זה אומר שעלינו לשבת בבתים ולבכות על מר גורלנו? ממש לא! האם על מדינת ישראל לעזוב כעת את כל החזיתות בהן היא נלחמת – מאיראן ועד לעזה, מהקורונה ועד למיתון – ולהפנות משאבים רק להתמודדות עם רעידות אדמה? חס וחלילה. אבל יש לקח אחד שכן אפשר לאמץ כבר כעת.
משברים מגיעים. נקודה. אי אפשר לנוח על זרי הדפנה. לצערנו, ככל הנראה, נראה בשנים הבאות עוד מלחמות, ועוד טילים, עוד מחלות ועוד רעידות אדמה, עוד משברים כלכליים ועוד משברים מדיניים, בטחוניים ולאומיים. שר ההיסטוריה טוען זאת בתוקף, ואם מסתכלים נכוחה על מאורעות השנה האחרונה – אין לנו אלא להאמין לו. אי אפשר להיערך לכל אלו באופן מלא ומוחלט, שיוודא שלא ניפגע ולא נינזק במידה והם יתרחשו. אבל יש נקודה אחת שנמצאת בידיים שלנו – הלכידות החברתית של החברה בישראל.
ארגונים וחברות רבות נוהגים להתגאות במשאב האנושי שלהם. להגיד ש'אצלנו האנשים לפני הכל'. זו זכותה וחובתה של מדינת ישראל לנהוג בדיוק כך. התוכנית הלאומית הדחופה והחשובה ביותר צריכה להיות להחזרת הלכידות החברתית, הערבות ההדדית, והיכולת של כולנו לעבוד ביחד. הלכידות הזו חשובה יותר מכל שינוי שלטון, ומכל צרה שלא תבוא. קשה לגרום לצרות שלא להגיע – אבל אפשר בהחלט להתמודד איתן, אם יש ציבור מאוחד, סבלני, פיקח, שנלחם בחזית אחת. הטכנולוגיה ומערכות הבחירות התכופות יוצרות מחנאות מופרזת ותחושת יריבות מועצמת. התפקיד שלנו זה לשבור את היריבות ולחזור ללחום ביחד, כתף אל כתף, אל מול האתגרים הקיימים ואלו שעוד יגיעו.
הכותב הינו יועץ ארגוני ותעסוקתי ועורך מיזם התוכן 'וואלה, רעיון!'