מנהל בית הספר הימפלרב: אם אתה לא מתפלל זה לא אומר שאתה לא דתי

הרב ירמי סטביצקי מבהיר כי "בנוסף לחינוך לתורה ומצוות אנחנו גם רוצים לראות בבוגרים שלנו אנשים בריאים בגופם ובנפשם, החיים חיים מוסריים ומשמעותיים ותורמים לחברה". חבל שאנחנו מודדים דתיות דווקא על סמך תפילת התלמיד

חדשות כיפה הרב ירמי סטביצקי 27/08/15 16:08 יב באלול התשעה

מנהל בית הספר הימפלרב: אם אתה לא מתפלל זה לא אומר שאתה לא דתי
אילוסטרציה, למצולם אין קשר לידיעה. Matanya Tausig, פלאש 90, צילום: אילוסטרציה, למצולם אין קשר לידיעה. Matanya Tausig, פלאש 90

לפני שנים רבות שמעתי שיחה מהרב אהרון ליכטנשטיין שטלטלה אותי טלטלה עמוקה. הרב דיבר על הזהות האישית שלו והתחיל בכך שהוא בראש ובראשונה בן אדם. לאחר מכן הוא שוחח על הרובד השני של אישיותו, זה המחויב לתורה ומצוות כפי שנמסרו בהר סיני.

השיחה טלטלה אותי מכיוון שמעולם לא העליתי על דעתי לנתק בין הרבדים. לראשונה עמדתי על שתי הזהויות שקיימות גם בי: הזהות האנושית והזהות הדתית. האנושית, המחברת אותי למשפחת העמים; והדתית, המחברת אותי לעם היהודי. הפתיע אותי לשמוע את הדברים דווקא מפי הרב, שניכר במחויבותו הטוטלית לשמירת תורה ומצוות. אבל במחשבה נוספת, זה בדיוק מה שכתוב בתורה.

ספר בראשית פותח בסיפור על אנשים החברים במשפחת העמים. שתי הפרשות הראשונות מתארות את ההתמודדות האנושית בעולם, עוד לפני סיפורו של אברהם אבינו, מייסד היהדות. כלומר, התורה מדברת איתנו כבני אדם לפני שהיא מדברת איתנו כבית יעקב. גם אחרי דורות רבים, במעמד הר סיני, בוחר הקב"ה להנחיל לעם ישראל את עשרת הדיברות, המסמך המכונן של העם היהודי, אשר להפתעתנו עוסקים ברובם המוחלט )כולם מלבד מצוות השבת( בתשתית המוסרית האוניברסלית. להרחיב את הדתיות.

תובנה זו מלווה אותי לאורך שנים רבות ויש לה השלכות גם על עבודתי כמחנך. אם אכן כולנו בראש ובראשונה אנשים בעלי דנ"א זהה וצרכים נפשיים ואינטלקטואלים זהים, מהי המשמעות של "להיות דתי" ומהו התפקיד של החינוך הדתי?

על פי השקפת העולם הדתית, הקב"ה נתן את התורה בהר סיני. אנחנו, המחנכים וההורים הדתיים, משקיעים מאמץ אדיר על מנת שמערכת ערכים זו תעבור מדור לדור, על מנת שאלוהים יהיה נוכח בחיי תלמידינו. אולם אסור שרצוננו העז להעביר את המסורת יטשטש את העובדה שהדת היא לא הדבר היחיד שאנו צריכים לעסוק בו.

התשתית של עבודתנו החינוכית מחייבת להתמקד בבניית אישיותו של התלמיד. השאלות הפסיכולוגיות, מערכות היחסים בתוך המשפחה ומחוצה לה, התמודדות האדם עם מרכיבי אישיותו ועם סביבתו, הן הנקודות המרכזיות המעסיקות מתבגרים. ומכיוון שדרך ארץ קדמה לתורה, יש להשקיע מאמץ עצום בבניית אישיות ש"דרך ארץ" הוא מרכיב מרכזי בה - כיצד לומדים לכבד את האחר, כיצד לומדים לשלוט בכעס, כיצד מנהלים אורח חיים מאופק ולא נהנתני, כיצד בונים אישיות שהיא אנושית ומוסרית.

חינוך שכזה הוא זהה בבתי ספר דתיים ושאינם דתיים כאחד. בנוסף לחינוך לתורה ומצוות אנחנו גם רוצים לראות בבוגרים שלנו אנשים בריאים בגופם ובנפשם, החיים חיים מוסריים ומשמעותיים ותורמים לחברה.

אולי מבחינה זו, נוכל למצוא כי חלק מתלמידינו, הדוחים את השקפת העולם הדתית שלנו, מעוניינים דווקא להיות שותפים לחלק אחר שבה. אולי יש מקום להגדרה רחבה יותר של "דתיות", הנותנת מקום מרכזי גם למצוות שבין אדם לחברו. מצוות התפילה, לדוגמה, היא מצווה חשובה אך גם קשה מאוד. למרבה הצער, היא הפכה למוקד של חיכוך לא קטן במסגרות החינוך הדתית, למרות שהיא מהווה אתגר יומיומי גם למבוגרים יראי שמים.

חבל שאנחנו מודדים דתיות "רצינית" דווקא על סמך מצווה מורכבת שכזו. פעמים רבות, כשמשבר אישי פוקד את תלמידינו, המחנכים נותנים את מרב תשומת הלב להיבט הדתי. אך דבר זה אינו נכון. ברוב המקרים המשבר איננו תיאולוגי כי אם אישי, ודווקא הסטת המוקד לתחום האמוני דוחפת את המתבגר לעזיבת אורח החיים הדתי.

תשומת הלב צריכה להינתן אפוא דווקא למשקלן של השאלות האישיות, הקשורות למשפחה ולחברה. שם מצוי פעמים רבות המשבר ולא בשאלות הדתיות. לא לחינם תלמידים המרגישים בנוח בחברה ובבית שהם גדלים בו ממשיכים באופן טבעי את מסורת בית הוריהם לאחר שהם מסיימים את תהליך ההתבגרות הארוך.

למחנכים אנושיים לבית ספר דתי קיימת הזכות לתבוע מתלמידיו לשמור אורח חיים דתי. זהו החוזה שבין הילד ומשפחתו לבית הספר. אך דרישה זו לא צריכה להיות דרישה אמונית המבוססת על מחויבות עמוקה לאורח חיים דתי, שהרי רק ה' רואה ללבב. דרישה זו צריכה להיות מבוססת על חוזה שבבסיסו מונח הכבוד ההדדי שבין התלמיד למערכת החינוכית.

רוב התלמידים יסכימו לשמור על אורח חיים דתי רק אם ירגישו שהם יכולים לקיים דיאלוג אמיתי עם המוסד החינוכי שבו הם לומדים. אין זה נורא אם לאחר דיאלוג כן יחליט תלמיד לעזוב את המוסד החינוכי הדתי מכיוון שהוא החליט שאין הוא חפץ באורח חיים זה. ועוד נקודה: צריך לזכור שלא רק התלמידים הם בני אדם אלא גם המורים והרבנים. לכל האנשים, מסבירה לנו התורה, יש נטייה לחטוא. עצם ההכרזה על דתיות לא מונעת משום אדם את ההתמודדות עם התאוות שלו.

למרבה הצער, פעם אחר פעם אנו "נדהמים" לשמוע שרב זה או אחר נהג שלא כשורה, גם בעברות חמורות ביותר. הבעיה מתחילה כאשר הרב מתחיל להפקיע את עצמו, בסיועה של סביבתו, מהיותו בשר ודם. ובצירוף עוצמה ושליטה בסובבים אותו, ללא מנגנוני בקרה מתאימים, מתחילה הקריסה.

בכל מערכת חינוכית חייבות להיות מערכות ביקורתיות שיבדקו את ראשי המוסד ואת הצוות החינוכי. איני מכחיש בזה את העובדה שישנם אנשים המורמים מעם ושראוי ללמוד מהם. זהו הרי הבסיס לכל מערכת חינוכית, וזוהי האפשרות הנכונה בחינוך. אלא שכאשר מחנך מוערך הופך למחנך נערץ, וכשרב חכם הופך להיות בעל מופת, ובעיקר - כשבשר ודם הופך להיות מלאך, אזי אנחנו נכנסים לטריטוריה חינוכית־רוחנית שכמעט תמיד ממיטה עלינו אסון.

המחנכים הטובים ביותר שאני מכיר הם אנשים מלאים במשמעות דתית והמסוגלים להסביר לתלמידיהם מדוע בחרו באורח חיים דתי. הם מקרינים נינוחות וביטחון בדרכם, לא מפחדים משינוי, מהווים דוגמה אישית ומרגישים פחות צורך לשכנע אחרים ללכת בדרכם. מחנכים אלו נוטים להסתכל על מכלול האישיות של התלמיד, הפסיכולוגית והרוחנית, האנושית והדתית, בדאגה עמוקה וכוללת לשלומם וטובתם. נראה לי, שבראש ובראשונה הם רואים לפניהם אדם.

המאמר יתפרסם מחר בעיתון מקור ראשון

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן