בין שלל ההודעות היומיות הנכנסות למייל האישי שלי מצאתי הזמנה לכנס העוסק בהבטים שונים בחיי הקהילה האתיופית- היבטים היסטוריים, הלכתיים, רפואיים, משפטיים, אומנותיים ועוד. אלא שאתיופים לא יורשו להשתתף כמרצים בכנס, גם לא הרופאים שבינהם, הרבנים, עורכי הדין והאומנים. לדעתם של מארגני הכנס נוכחותם של מרצים אתיופים על הבמה עשויה לגרום אי נוחות לקהל. כמו כן ייתבקשו משתתפי הכנס בני העדה האתיופית לשבת מאחורי מחיצה.
כדי להתמקם בסצנה מציאותית קחו את כל הפרטים הללו ושנו את הנושא- לא מדובר בכנס העוסק בחיי הקהילה האתיופית וגם לא ביוצאי חבר העמים, או בפלשתינאים. מדובר בכנס של מכון פועה העוסק בפוריות והלכה כאשר רופאות וחוקרות אינן יכולות להשתתף כמרצות והנשים בקהל אמורות לשבת מאחורי מחיצה.
מארגני הכנס פנו לנשות מקצוע, מומחיות יחידאיות בתחומן, ובקשו מהן להמליץ על גברים שיוכלו להרצות במקומן. הכנס דן בגופן של נשים באופן מפורט ביותר- שחלות, ורידים, וסת, הריון, הנקה, טבילה, ביציות דימומים ועוד. כל זאת על ידי גברים בלבד. שיח של גברים- רבנים ורופאים אודות גוף האישה כשהאשה למעשה אינה נראית, רק קולה יישמע מעבר למחיצה כאשר תרצה לשאול שאלה את המומחים שעל הבמה.
פעילותו של מכון פועה נוגעת בנושאים רגישים וחיוניים ויש לברך עליה. אך אופן השיח גורם לי כאישה לחוש השפלה. בתקופה בה החברה הישראלית מעלה למרכז התודעה את העוול הנגרם לכל אישה בהיותה מודרת = מורחקת, מסולקת, קיומו של כנס כזה תמוה ביותר. בעיני כנס העוסק בהלכה מחוייב לרוח היהדות וזו לא רוח היהדות שאני מכירה. נשמת אפה של היהדות היא היכולת לשים את עצמי בנעלי הזולת "מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה", טרם איבדתי את התקוה לחיות בחברה בה זהו העקרון המרכזי , היכולת לחוות את המציאות דרך עיניו של הזולת המורחק, המורחקת, המסולקת, המושתקת. זו שגופה הינו נושא לחקירה וללמידה, לפסיקה ולחידושים.
בעבודתי, במרכזים לבריאות האשה, אני יושבת שעות רבות מידי שבוע עם נשים המתמודדות עם נושאים שונים הקשורים בנשיותן- בגופן, במיניותן, בנפשן. השיח אודות פרטי הפרטים של ענייני הגוף והנשיות הינו שיח רגיש מאין כמותו. הוא נוגע בנימי הגוף והנפש ובחיבורים שבינהם. פריסת שיח שכזה על במה ציבורית דורש רגישות רבה. כאשר האישה שהיא לב השיח מורחקת ומסולקת מן הבמה ומשדה הראיה הרי שהשיח אינו לגיטימי. זהו מצעד של פילים בין מדפים צפופים בחנות חרסינה.
לשבחו של הרב בורשטיין העומד בראש מכון פועה יאמר שהוא מתאמץ לקיים דיאלוג עם נשות קולך. נפגשנו עמו ועם רבים מרבני המכון במטרה להידבר, מתוך תקוה שנצליח להסביר את הפגיעה, את החוויה הנשית אל מול שיח שכזה. המפגש היה טעון, תהום רבה פעורה בין הצדדים. מכון פועה מחזר אחר הקהל החרדי ובשל כך עליו להתאים את עצמו לנורמות החרדיות, לשם כך נדרש מאיתנו הנשים הויתור על היותנו נוכחות בשיח. מבחינתנו זהו ויתור בלתי אפשרי. אכן חשוב להטמיע בחברה החרדית אפשרויות שימוש בטכנולוגיות רפואיות אבל ניתן לעשות זאת בדרכים לא פוגעניות, בעבודת שטח מעמיקה. ניסינו להסביר את חוויית הסילוק לבלי הצלחה, ניסינו לרתום את רבני המכון לעמדת הנהגה ושינוי ביחס למקומה של האישה בחברה ובתודעה- לא כאובייקט מיני אלא כסובייקט עצמאית ושותפה שווה. הפעם לא הצלחנו. עוד לא אבדה תקוותנו.
אילת וידר כהן משמשת כיו"ר הועד המנהל של תנועת "קולך"