כותרות הענק בדוכני העיתונים זעקו "זהב!". סוף סוף לאחר שנים רבות כל כך נשמע המנון "התקווה" באתונה, ורעד אמיתי חלף אצל רבים רבים מבני העם היושב בציון.
מהו המקור להתרגשות הגדולה? האם באמת עצם הזכייה בתחרות השייט היא שריגשה? והרי לרוב האנשים שמחו דמעה בעת השמעת ההמנון באולימפיאדה אין שום קשר לשייט. מעולם לא התעניינו ואינם מתעניינים בשייט. נראה אפוא שכל ההתרגשות הזאת מיותרת, אולי מטופשת כי אין בה שום דבר אמיתי.
אך לא כן. טמון בה משהו.
כדי לנסות להרחיב יותר את המבט, אשתמש במשל שאת עיקרו שמעתי לפני זמן מה מהרב בלייכר, ומדבר על ילד מוכשר להפליא שנולד להורים עם בעיות נפשיות קשות ביותר. משנגמל מיניקתו, נעזב אותו ילד על ידי הוריו ביער לחסדן של החיות. מאז, גדל בתנאי הג'ונגל. לא נאריך בכל התהליכים והאירועים הקשים מנשוא שעברו עליו, רק נסכם בתמצית שילד זה שרד בחיים בזכות כשרונותיו ובזכות חבורת הקופים שעמה גדל והיא הגנה עליו. הוא למד את התנאים החברתיים של הקופים והתחרה בם בקפיצה על העצים, וכיוון שהיה ילד בעל שאיפות גדולות לשלמות ומצוינות ניסה וגם הצליח לחלוף על הישגיהם של הקופים השונים בדילוג בין ענפים ובעוד תחומים. הילד גדל, הגיע כבר לגיל הנערות ובתוכו החל להרגיש צרכים הולכים ומתעצמים להשתלמות שונה. הוא לא ידע להסביר לעצמו מה הם הצרכים הללו, אך כמובן היו אלה הצרכים האנושיים הרוחניים – צורך בלימוד, ביצירה, בכתיבה, בהגות, ותביעה לערכים פנימיים. אך מכיוון שכל החברה שנער זה גדל בתוכה היתה חברה שקצה הישגיה היה דילוג משוכלל ביותר בין ענפי העצים, הוא תרגם את הדחפים הללו ליותר השקעה ומאמץ לשיפור יכולתו הקופית ובאמת כך עשה והצליח, והפך מופת בין כל קופי היער בתעלוליו ובקפיצותיו בין עץ לעץ.
אך כל דילוגיו והשגיו לא הביאו אותו לנחת ולאושר שחיפש. סערת נפשו הלכה והתעצמה, והוא חש צורך אדיר בכיוון חדש בחיים...
* * *
הנמשל לנער בסיפור אינו גל פרידמן, כמובן, אלא כולנו – כל החברה הישראלית. כל העם שחי כאן וחווה את האירועים המייסרים וגם המשמחים שעברו על הארץ הזאת בעשרות השנים האחרונות בכלל ובשנים האחרונות בפרט. לאורך כל התקופה הזאת התחדדה ומתחדדת המודעות הקולקטיבית לעוצמת ה"יחד" שאינה קיימת בשום מדינה בעולם, וברור לכולם שה"יחד" הזה שנוצר כאן איננו לשווא. הוא נוצר כדי שאנו ניצור יצירות כבירות, שרק אנו מסוגלים להן. אך היצירות הללו מבוששות לבוא ובינתיים, בדיוק כמו במשל הנער ביער - אנו מנסים ללמוד מחברת העמים הסובבת אותנו כיצד לבטא את עוצמת ה"יחד" שבקרבנו, והדרכים שנלמדות הן דרכים קטנות, דרכים שמביאות למקומות שמנמיכים ומקטינים את עוצמת הנשמה שבקרבנו.
דרכים אלו מובילות לבורסה, להיי-טק, וגם – לאתונה.
ובאתונה מתנגן לפתע ההמנון הלאומי, ואתו מתנגנת לה אותה רוח מעמקים מרעננת והיא הגורמת להתרגשות אמתית ולדמעות אמת, ללא צל של זיוף. ההתרגשות היא מעוצמת ההשתייכות אל ה"יחד" של עם ישראל, ששוב אנו מודעים לה והיחד הזה מרומם ונוטע בנו תקוות.
ולאן אנו מולכים אותו? – לעוד מדליה...
אך סערת הנפש לא תיתן לנו מרגוע . יצירת ה"יחד" חייבת להביאנו ליצירה האמיתית שאליה נועדנו. ה"יחד" הזה נודע להוציא מתוכנו יצירות מרוממות הרבה יותר. מתוך ה"יחד" הזה יתפתח עולם רוחני אדיר, תחיית הקודש תגדל ותפרח, ומתוך ה"יחד" הזה תשוב אלינו רוח הקודש, רוח הנבואה. במוקדם או במאוחר, סערת הנפש המטלטלת את היחד הזה כספינה בלב ים – תביא אותו אל יעדו.
הערפל יוסר ואור חדש יחל להפציע.
"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו".