גל החקיקה הימני נמשך: השבוע הועלו שתי הצעות חוק חדשות, בידי דני דנון ומיכאל בן-ארי. הראשונה קובעת כי קבלת כל תעודה רשמית של המדינה, כמו רישיון נהיגה, תחייב הצהרת אמונים למדינה; השנייה מונעת ממי שלא שירת בצבא או בשירות לאומי לכהן כשופט בבית המשפט העליון. הצעות המתנות קבלת זכויות מסוימות בביצוע שירות צבאי כבר הועלו בעבר, ודווקא במגמה אנטי-חרדית, כמו הצעתה של מירי רגב, לפיה רק מי ששירת בצבא יוכל להוציא רישיון נהיגה. מבלי להתייחס למגמתיות הפוליטית הברורה שמאחורי הצעות מסוגים אלה, מכאן ומכאן, הן מבטאות למעשה בחינה מחודשת של מושגי הזכויות והחובות במדינה, שכדאי לשים אליה לב.
בספרו הבדיוני-פוליטי "לוחמי החלל" (1959), מתאר הסופר הידוע רוברט היינליין פדראציה, בה מוענקת זכות בחירה רק למי ששירת בצבא. ההיגיון מאחורי מדיניות זו מתבקש מאליו: רק מי שאכפת לו מהמדינה עד כדי כך שהוא מוכן להקריב את זמנו ונוחיותו, ולסכן את חייו למענה, ראוי לקבל את הכוח להשפיע על גורלה ועתידה. כל שאר התושבים, זכאים ליהנות משירותי הרווחה של המדינה, בתמורה למסים שהם משלמים; הם זכאים לחופש הביטוי וההתאגדות, ולשאר הזכויות המקובלות בדמוקרטיות, אולם אין הם יכולים לעצב את דמותה של המדינה באמצעות הבחירות לכנסת. לפי היינליין, חייב להתקיים יחס של הדדיות בין הזכויות לחובות. אדם המתרגל לקבל זכויות מבלי לתת שום דבר בתמורה, הופך להיות אגואיסט מושחת, החושב ש"מגיע לו" וש"זכותו המלאה" לחרוץ את גורלה של מדינתו, רק בשל העובדה שהוא הואיל בטובו להיוולד בה ולנשום את אווירה. הוא רואה את המדינה רק כאמצעי לסיפוק צרכיו האישיים, ומסרב ליטול חלק באחריות לשלומה ולשגשוגה. לתת זכות בחירה בידיהם של אנשים מעין אלה, פירושו להפקיר את המדינה בידי אלה השואפים לנצל אותה; אנשים שאינם יודעים להעריך את האחריות הנמסרת בידם, ועשויים להתייחס לבחירות לכנסת באותה צורה בה הם מתייחסים לבחירת חולצה. לעומת זאת, מי שמוכן לסכן את היקר לו מכל למען המדינה, מוכיח בכך כי הוא מבין את חשיבותה של המדינה וערכה, לא רק כאמצעי לרווחתו האישית, אלא כאידיאל שיש להקריב למענו. אדם כזה יתייחס לזכות הבחירה שבידו כאל אחריות גדולה, ויפעיל את מלוא שיקול הדעת כאשר הוא עומד להשתמש בה.
היינליין מבקר בחריפות את הגישה הליברלית, השוטפת את מוחם של בני האדם מילדות בדיבורים על זכויות, מבלי שהיא דורשת מהם אף חובה בתמורה. הרעות החולות של אותה גישה מתבטאות לא רק ביחס למדינה, אלא גם במישור החברתי והמשפחתי - אנשים החושבים שמגיע להם הכל בשל עצם קיומם, יתרגלו להיות אגואיסטים ורכושנים, לקבל במקום לתת, ועלולים להידרדר לאלימות ותוקפנות כאשר מישהו מעז לפגוע במה שהם תופסים כ"זכותם".
התניית קבלת זכויות במילוי חובות היא כ"כ הגיונית, שקשה להבין מדוע מדינות אינן מתנהלות בצורה זו. אין עוד אף ארגון בעולם, המעניק לכל חבריו זכויות שוות, רק בשל עצם היותם חברים בו. האם יעלה על הדעת שחברה תעניק לאחרון הפקידים זכות בחירה שווה לזו של המנכ"לים בישיבות הדירקטוריון, או שהצבא יעניק לטוראים את הזכות להשתתף בהכרעות המטכ"ל? מדוע אם כן, בתחום החשוב ביותר, יכול כל משתמט, עבריין וטפיל חברתי להשפיע בבחירתו, לא פחות מהאידיאליסטים המסורים ביותר?
"שוויון זכויות" אינו עיקרון קדוש, למרות שטיפת המוח הליברלית בנושא. בהחלט יש מקום לקבוע מספר רמות של זכויות, שיוענקו לתושבי המדינה בהתאם לרמת נכונותם לתרום לה. כשם שמדינה אינה חייבת להעניק אזרחות לכל מהגר המציג את כף רגלו בשטחה, כך אין היא חייבת להעניק אוטומטית זכות בחירה, וכל שכן זכות הנהגה, לכל תינוק שפדחתו הגיחה בתחומה. שירות בצה"ל בפירוש אינו המדד היחיד לתרומה למדינה; ניתן לכלול גם תחומים אחרים בקטגוריה זו, כמו שירות לאומי ועוד. אבל העיקרון הצודק והחינוכי, של "אין זכויות בלי חובות", חייב לבוא לידי ביטוי במישור האזרחי, כפי שהוא קיים בכל ארגון ומוסד שהוא.
החוקים החדשים העומדים על הפרק, גם אם יש מקום לדון בצורתם המדויקת, מבטאים צעד ראשון לכיוון אזרחות בוגרת ואחראית יותר, בה רמת הזכויות תיקבע לפי רמת הנתינה. אמנם עוד לא הגענו למצב בו זכות הבחירה עצמה הופכת לזכות נרכשת, אבל המגמה היא חיובית. אהבה נוצרת באמצעות נתינה, ורק מי שנותן מעצמו למדינה מוכיח שהוא אכן אוהב אותה, ושהוא ראוי להשפיע על עתידה. כל השאר יכולים להיות אורחים - אבל לא בעלי הבית.