אי-שם באחד היישובים החלוציים בשומרון התאספנו, חברי המליאה המורחבת של מועצת יש"ע, לאחד מאותם "כינוסי חירום" המתקיימים בכל פעם ש"יוזמה מדינית" כזו-או-אחרת רוחשת בחלל.
הימים - לאחר מלחמת לבנון השנייה, למעלה משנה אחרי העקירה. הפצע פתוח מאד.
בתוך התלהטות הדברים, קם אבי פרחאן, וממעמד-העל של "מגורש-פעמיים" ביקש לדבר מדם ליבו. שיתף שבכל השנים, עוד בעקירת חבל ימית, ניסה להרים קולו ולהכריז: אנחנו נשארים!
גם אם ממשלת ישראל הגיעה לרפיון באשר לאחיזתנו בארץ ישראל, אין זה אומר שגם בנו דבק הרפיון. כך, סיפר, ציפה שהנהגת המאבק לעצירת הנסיגה-דאז תאמץ את הקו ותכניס גורם חדש אל המגרש. כך קיווה גם במאבק כנגד הגירוש. ועכשיו, אמר, עכשיו אסור לנו לתת שזה יקרה שוב! לעולם לא עוד. צריך לצאת מכאן, דווקא מהנהגת ההתיישבות, הקול הברור שזכותם של יהודים להתיישב בכל חלקיה של ארץ ישראל, גם אם ממשלת ישראל תחליט לסגת מן הקו הציוני הברור הזה. צריך לומר לכל העולם: בכל מקרה - אנחנו נשארים!
אני זוכר את ההתרגשות שעברה בי ובשאר חברי המליאה. היה קשה להתנגד לקול השבור-אך-הבוטח שהעלה. הייתה שתיקה מתוחה ואני ביקשתי לצרף את תמיכתי בעמדתו, ובמקביל לכל שדות הפעולה האחרים המבקשים לקדם את פני הרעה לומר את הדברים בלי איפור: אנחנו נשארים!
התפתח דיון ער. היו כאלה שדברו על חולשה, על הרפיון, שהנה, חדר גם אלינו. אחרים דברו על בירור עקרוני שיש לעשות במשמעות הריבונות וכו'. קשה היה להגיע להחלטה. כבמקרים דומים, היה זה מורנו חנן פורת ז"ל, שהתגלה שוב ביכולת ההנהגה וההכרעה המיוחדת שלו. חנן תיאר בהזדהות עמוקה עם דבריו של אבי את תחושותיו שלו אחרי ימית וגוש-קטיף. את ההכרה שיותר אסור לתת לזה לקרות, ושאולי בתוכנו פנימה צריך להתחיל באמת לברר את הדברים ואת ההכרה של "להישאר", אבל לצאת ככה, בקריאה כזו כלפי חוץ, תהיה לעת הזו "חולשה נוראית".
*
הרעיון של להישאר בארץ ישראל גם אם לא תחול בו מדינת ישראל לא היה חדש עבורי. כמי שליווה בשני העשורים האחרונים כ"תלמיד-חבר" את הרב מנחם פרומן (שהחודש נציין שנה להסתלקותו) זכיתי להיות שותף-זוטר להתגבשותם של חלק מן הרעיונות הללו, שפשטו ולבשו וריאציות למן רעיון "מדינת האלהים האחת" בה יחיו המאמינים-המייחדים(יהודים ומוסלמים) ללא גבולות, ועד לזה של הישארות המתיישבים כאזרחי המדינה הפלסטינית העצמאית ע"פ תפיסת "2 המדינות". בכל פעם שרעיונותיו עלו על שולחנות המו"מים ומצאו מקום בלבם ובדעתם של מנהיגים בני שני העמים לבשה אותו שמחה גדולה: "תראה איך הצלחנו!" - היה אומר, אחרי שערפאת התלהב מהיוזמה (ואף הציע לו להיות נציג המתיישבים בממשלה הפלסטינית...), אחרי שעוגנו הדברים בתוך סעיפי הסכם ביילין-אבו מאזן, ובעת האחרונה, כבר בשנות מחלתו, אחרי נאומיו של נתניהו בקונגרס האמריקאי ובעצרת האו"ם, שמי שהאזין להם בניואנס הנכון יכול היה לשמוע כבר אז, לפני כשנתיים, את הדיה-המקדימים של הפצצה שהטיל ראש-הממשלה בדאבוס בשבת שעברה.
*
במקום לעסוק בשאלת "ספין או לא" ובהתקוטטות האינפנטילית הנוספת על ציר ביבי-בנט, הייתי שמח לראות גם בתקשורת ובמיוחד בקרבנו, בקרב ציבור המתיישבים, דיון עומק באתגר הזה של "להישאר".
האם הגענו לכאן, ללב הארץ הפועם, להררי השומרון, לגבעות בנימין, לשכם, לשילה ולחברון כ"מוצב קדמי" שדחפורים יכולים למחות בן-יום-ובן-ליל?
האם בהחלטה של ממשלת ישראל על הסגת/קביעת קוויה הרשמיים הופכת ארץ ישראל להיות "קניין חיצוני לאומה"?! האם כל מה שלמדנו משך השנים מתור הרב קוק וכד' היה "על-תנאי"?
האם מוכרחים אנחנו בכלל להיצמד לחשיבה הבינארית, המשטחת, זו שהיא-גם-היא אולי זו שהולידה את תפיסת-ההפרדה ההרסנית, שמחייבת-כביכול לבחור בין "מדינת ישראל" לבין "ארץ ישראל"? האם לא הגיע הזמן להתבגר ולהבין שאולי ניתן גם וגם?
והאם בתגובה הכמעט רפלקסיבית ש"לא נשארים מחוץ לגדר" אין השמטת-קרקע כלפינו-עצמנו, כלפי יושבי הארץ הערבים וכלפי העולם כולו על זיקתנו, שייכותנו, זכויותינו בארץ-אבות זו?
ומעל לכל: האם לא נפתחת בפנינו, דווקא בפני מי שבחוויה שלהם הם ממשיכי דור התחייה של שיבת ציון החדשה, האפשרות להיות הראייה החיה והערובה המחייבת הן לתפיסת המולדת הארץ-ישראלית והן לחיים ההוגנים והמשותפים כאן עם יושבי הארץ הערבים?
*
בשנים האחרונות אני זוכה להיות חבר בכמה פורומים מרגשים ומפתיעים שמנסים לבחון-מחדש את ה"פתרונות" המוצעים לסיום הסכסוך (שהביאונו עד-הלום להעמקת האיבה, שפך הדם ומעגל האלימות הבלתי-נפסק), ובעיקר לחתירה להצעת מתווה חדש, מציאותי ונכון יותר. מדובר בקואליציות חדשות, המחברות בין יושבי הארץ הזו כולה: ישראלים ופלסטינים, ימין ושמאל, חילוניים ודתיים, פעילים חברתיים ואנשי מחקר, מתנחלים ופעילי זכויות-אדם. העיקרון כי "אין מתקנים עוולות ישנים ביצירתם של עוולות חדשים" הוא מליבת-עקרונות הקבוצות הללו, ואחת ההשתמעויות המידיות שלו הוא: לא לעקירת יישובים!
מרתק לראות כיצד, מתוך תפיסה מחדשת של הזיקות העמוקות (דתיות, היסטוריות, לאומיות, אישית-אנושיות) של בני שני העמים למולדת האחת, ישראל/פלסטין, מן הים עד הנהר, קיימת האפשרות להיחלץ מן ההגדרות הישנות, ואפילו מכמה מן הפחדים ההדדיים שלמעשה מנהלים את שני העמים בארץ הזו. פתאום עניין המדינה הפלסטינית ושאלת הגבולות מאיים הרבה פחות כיוון שמדובר במערכת יחסים שונה בתכלית, כזו שבאה לא לחלק את הארץ כי אם לחלוק בה. פתאום סוגיית זכויות היהודים בהר-הבית יכולה להישמע דווקא מן הצד השמאלי-רדיקאלי, ואפילו מן הצד הפלסטיני. כשמתרחב ומעמיק האמון, שהוא כנראה המחצב הנדיר ביותר באזורנו, אין זה כבר מפליא לשמוע על הישארות התנחלויות אפילו כאינטרס פלסטיני, ועל צה"ל ככח הצבאי שימשיך לשמור על גבולותיה החיצוניים של המולדת האחת.
בכל אלה אני יודע שרוחות חדשות מנשבות, ותקווה טובה בכנפיהן. לקראת שמיטת פרדיגמות ישנות, לקראת שמיטת הפחד במיוחד.
אליעז כהן הוא פעיל חברתי ומשורר, מתנחל-דור-שני וחבר המליאה המורחבת של מועצת יש"ע