המחשב פועל, המקלדת תקינה, אפילו הוורד מוכן לשתף איתי פעולה ולא לשאול שאלות מעצבנות כמו "האם ברצונך להפעיל מחשבים דביקים". גם את השלב הקשה של התחלת הכתיבה כבר עברתי, הבס"ד כבר רשום מימין למעלה. ובכל זאת, הגליון עדיין חלק, ואני יושב מול הצג ותוהה איך כותבים טור על חוק טל.
לא שזה עד כדי כך קריטי לכתוב משהו על החוק הזה, אחרי הכל - דיברו עליו גם לפני שנה, לפני שנתיים ולפני חמש שנים, וכמו שזה נראה עכשיו אנחנו נמשיך לדבר עליו גם בעוד שלוש שנים ובעוד עשור; אבל בכל זאת, מדובר בסוגיה בעלת הסיכוי הגבוה ביותר להדיח את הדרת הנשים מראש סדר היום הציבורי, אז משתלם לעסוק בה כמה שיותר. הבעיה היא, שכדתי לאומי לא פשוט לנקוט עמדה בדיון הסוער.
כדאי לכתוב קודם כל על השיוויון בנטל. זה תמיד טוב. לפני כל הטענות המבוססות והמנומקות, כדאי לכתוב שזה סתם לא הוגן. לכתוב על המציאות המעוותת שבה יש אנשים ששוכבים במארבים, עושים שמירות כל הלילה, סוגרים עשרים ואחד יום בבסיס ואוכלים מנות קרב. שלא לדבר על המציאות שבה פורצת מלחמה, לא עלינו, ויש כאלה נלחמים וכאלה שלא. זה פשוט לא פייר.
אפשר גם לדבר ברמה המהותית יותר, על לכידות החברה הישראלית. זאת כבר טענה עקרונית, ערכית, בעלת משמעות. אם מחפשים איזשהו מכנה משותף בפועל לכל האומה, חוץ מההשתייכות לעם ישראל ושותפות הגורל, צה"ל הוא המועמד המוביל לתפקיד. גם אם זה לא לגמרי קורה בשטח, צה"ל נתפס כצבא העם, כגורם מאחד של כולם, חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית. לא שייך שחברה שלמה תוציא את עצמה מהכלל, ותישאר מחוץ לגורם שאמור ללכד את כולנו.
אין בעיה לדבר גם על הצורך בכוח אדם בצה"ל. לא כולם מסכימים עם זה, אבל עושה רושם שצבא גדול יותר יהיה גם יעיל יותר. לא יזיקו לצבא עוד לוחמים שיוכלו לקפוץ לחזית בשעת הצורך, וזה יכול לעזור מאוד גם ברמת הביטחון השוטף.
אולי רצוי לדבר גם על העובדה שבחורי הישיבות לא תורמים בכלום למדינה. לא, רגע, לא בטוח שאפשר להגיד את זה. כלומר, זה יכול להיות בורג מרכזי בכל מאמר בעיתונות הכללית, אבל במאמר של כותב דתי, שמתפרסם באתר דתי, אולי... טוב, נראה אחר כך מה נעשה עם זה. הלאה.
אם כבר הזכרנו את העובדה שמדובר באתר דתי, אז זה בדיוק המקום לדבר על החובה ההלכתית, על צו התורה, על הגיוס לצבא כמילוי של דבר ה'. אפשר להסתפק בציטוט “האחיכם יצאו במלחמה ואתם תשבו פה", ואפשר להרחיב, לפרט, להביא דוגמאות, לטעון שאבותינו הקדושים היו גם לוחמים, שלאברהם אבינו לא הייתה בעיה לצאת לקרב, שאף בן-ישיבה אינו נופל מפנחס בן אלעזר או מיהושע בן נון, שאם דוד המלך יכול אז כל אחד יכול. חובה גדולה למסור את הנפש למען העם, לעמוד על משמר ארצנו וערי אלוקינו, וכולי וכולי.
זהו, אפשר לומר שיש לי טור על חוק טל. הוא לא מוסיף הרבה על מה שכבר נאמר בעניין, אבל ממילא לא כל טור שמישהו כותב מוסיף יותר מעוד קיסם למדורה. אבל העיקר הוא לטעון שחובה לשרת בצה"ל, ולימוד תורה אינו יכול לשמש כתירוץ להשתמט מחובה עליונה זו.
מצד שני, יש גם אפשרות נוספת. יש עוד אופציה לכתיבת טור על חוק טל, הבעיה היא שקצת פחות נעים לכתוב אותה. אפשר לבוא ולטעון שלגיטימי להימנע משירות בצה"ל בשביל ללמוד בישיבה. אולי אפילו לומר שזה לא רק לגיטימי, אלא גם רצוי ומועדף לכתחילה. לכתוב שיש ערך עליון ללימוד התורה, להסביר את החשיבות של לימוד רציף בישיבה במשך שנים ארוכות, בלי לצאת אפילו לשנה וחצי של שירות צבאי. אפילו לא ארבעה חודשים. כל הפסקה כזאת פוגעת ברמת הלימוד.
אפשר גם להיעזר בסערה האחרונה סביב שירת נשים בצה"ל, ולהגיד שחרדים לא יכולים להתגייס לצה"ל כי לא מאפשרים שם לשמור על ההלכה כמו שצריך. אבל אולי אפשר להסתדר בלי זה, יכול להיות שהתורה חשובה לא פחות מהלחימה. שכל גדולי התורה של הציבור החרדי יודעים מה הם עושים. לא חייבים להצטרף אליהם, חס ושלום, זה עדיין אתר אינטרנט דתי לאומי, ולא ייתכן שמישהו בו יעודד השתמטות מצה"ל, אבל אולי אולי יש מצב להגיד שזה לא נורא, שגם לשבת בישיבה וללמוד זה בסדר.
שלב הבאת הציטוטים לא אמור להוות בעיה. אמנם "האחיכם יצאו למלחמה" הוא קלף חזק, אפילו קלף מנצח, אבל גם לזכות לימוד התורה יש ערמת קלפים. עם כל הכבוד למסירות הנפש למען כלל ישראל, התורה מאמינה גם בערך של התורה.
נו, על איזה אופציה נלך? לא מעט כותבי מאמרים ודמויות ציבוריות במגזר הדתי לאומי הלכו על המסלול הראשון. לפחות חלקם עשו זאת ממניעים טהורים, מתוך שיקול דעת אמיתי, הם באמת חושבים שאי-שירות בצה"ל הוא בעיה מצד המוסר, מצד החברה ומצד התורה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש משהו נוח יותר בתמיכה בצד הזה. יש הרבה ויכוחים ציבוריים על רקע דתי, ולא תמיד אפשר להזדהות עם הצד החילוני, אבל בסוגיה הזאת זה אפשרי. אפשר להיות חלק מהמיינסטרים, מהקונצנזוס הישראלי, ליישר קו עם הציבור הכללי, לא להיתקע בסירה אחת עם המגזר שכל הזמן רק יורדים עליו, בכל הזדמנות. קשה להגן על העמדה שתומכת בחוק טל, יותר קל ויותר נעים להתנגד לו. כאמור, אין הכוונה שכל סרוג-כיפה שיוצא נגד חוק טל עושה זאת משיקולי נוחות, אבל אני מניח שיש כאלה שמעדיפים לנטות לצד החילוני במחלוקת. עובדה שעד כה - תקנו אותי עם אני טועה - לא נצפו הרבה אנשים במגזר שהזדהו עם הצד השני.
מה הבעיה בזה? אין בעיה. בכלל לא נורא שכל המגזר הדתי לאומי יתייצב כאיש אחד לימינם של החילונים, יש מספיק סיבות טובות להתגייס לצה"ל גם אם אתה שקוע באהלה של תורה. השאלה היא האם אנחנו מודעים בכלל לעובדה שיש שאלה. האם אנחנו מודעים למחיר הגבוה שאנחנו משלמים על כל בן תורה שקוטע את לימודו כדי להתגייס. האם אנחנו מכירים בערך הגבוה של לימוד תורה, או שגם אנחנו מצטרפים לטענה החילונית שבחורי הישיבות הם סתם בטלנים. האם אנחנו מיישרים קו עם הצגת המאבק כ"פרייארים" מול "משתמטים", או מבינים שיש כאן התלבטות קשה בין שני ערכים ששניהם חשובים ונשגבים.
אפשר לענות בכנות על כל השאלות האחרונות, ולהגיד שלימוד התורה לא משחק תפקיד חשוב בעולם הערכים שלנו כמו השירות בצבא. רק שלא נתפלא כשהדיון הציבורי ישנה כיוון, והאצבע המאשימה תופנה גם לגבי המגזר הדתי לאומי שרבים מבניו משרתים רק שנה וארבע.