כשהתבקשתי "על הדרך" תוך כדי התדיינות "פייס-בוקית" על שיר שיושר במצעד, לכתוב על המצעד, המילה הראשונה שעברה בראשי היא המילה "לבד".
זו לא רק מילה, זו זעקה, תחושה פנימית עמוקה, מכאיבה, מעציבה. בתוך כל הזהויות שאני מכילה בתוכי אני דתייה. ברמ"ח ושס"ה, מתוך אמונה שלמה, פנימית, נטועה ולא משתמעת לשתי פנים. עם זאת, יש שיגידו למרות זאת, ואני אומרת בשל זאת, אני מחוברת מאוד לארגונים חברתיים- קהילתיים- סביבתיים. לפני כעשור בחרתי במקצוע העבודה הסוציאלית הקהילתית, ומאז אני חלק בלתי נפרד מהתנועות החברתיות והסביבתיות בישראל.
שתי הזהויות האלה- הדתיות והחברתיות- סביבתיות, שבעיני הן שלובות, משלימות ומעשירות, נראות להרבה אנשים סותרות.
למה "לבד" היא המילה הראשונה שחשבתי עליה כשחשבתי על המצעד? כי ככה אני תמיד מרגישה- דתייה לבד במצעדים, דתייה לבד בהפגנות הקיץ האחרון, דתייה לבד בכנסים חברתיים למיניהם, דתייה לבד בישיבות עבודה על אי אילו פרויקטים חברתיים/ סביבתיים… כן, אני בטוחה (ויודעת) שיש עוד דתיים, אפילו ראיתי כמה, אבל בדרך כלל אפשר לספור אותם על יד אחת בתל אביב, ואולי על שתי ידיים אם האירוע מתקיים בירושלים.
איני מתיימרת לכתוב כאן בשם "הדת", "המקורות" או "הדתיים" או בשם כל "מגזר" אחר. (והלוואי שנפסיק כבר עם החלוקה הזו ל"מגזרים" ונבין ש"כולנו רקמה אנושית אחת חיה" זו לא רק קלישאה משיר יפה אלא אמת לאמיתה; ונדע שכשמסתכלים לבן אדם בעיניים, בלי לשייך אותו לאף "מגירה", מגלים דברים אחרים).
אני רק רוצה לשתף קצת בדיאלוג הפנימי- אישי המתמיד שמתקיים בתוכי: דיאלוג ההכלה והמורכבות שבה.
לאורך כל חיינו אנחנו בוחרים. ככל שאנחנו מתבגרים מתרבות האפשרויות והבחירות הופכות מורכבות יותר. סתירות פנימיות מתגלות, ועלינו להחליט מה להכיל בתוכנו ומה להדיר, ואולי בעיקר- מה לעשות עם המורכבות? מה להגשים מתוך החזון? מהי האמת הפנימית שלנו? ובניסוח עבור הדתיים שבינינו- מהי התורה הפנימית שלנו? לאחרונה אני שואלת את עצמי- האם אנחנו בהכרח חייבים לבחור? או זה או זה? האם אי אפשר לפעמים לומר- חלק מזה וחלק מזה ולהרכיב קול חדש אישי?
בתחילת דרכי המקצועית אמר לי איש שאני מאוד מעריכה (עד היום) שאני לא יכולה להיות עובדת סוציאלית ועדיין להחזיק בעמדות ציוניות שחלקן "ימניות"; רבים מחברי הדתיים אינם שותפים למחאה החברתית של הקיץ האחרון מכיוון שגורמים כמו "הקרן החדשה לישראל" מעורבים במימונה; חלק מחברי הדתיים אינם שותפים לתנועה הסביבתית מכיוון שהיא נתפסת כ"שמאלנית"; מישהי אמרה לי פעם חצי בצחוק חצי ברצינות- את לא יכולה להיות גם צמחונית, גם סביבתית וגם להצליח לשמור כשרות כשאת נוסעת לחו"ל, תצטרכי לוותר על משהו. ואני? רוצה להכיל. רוצה גם וגם.
אפשר בעיני להאמין ב"זכותנו על הארץ", בקדושתה ובתפיסות "בטחוניסטיות" ימניות, ובאותה נשימה להאמין שלכל אדם באשר הוא אדם יש זכויות לחינוך, בריאות, בטחון סוציאלי…; אפשר להיות מספיק מורכבים ולהבין שזה שאתה בוחר להיות שותף למאבק כלשהו שאתה כן מאמין בו והקרן החדשה לישראל מממנת אותו לא הופך אותך לשותף של הקרן בשאר העשייה שלה, שאולי עם חלקה אינך מסכים, אלא הופך אותך לשותף למאבק שאתה מאמין בו; אפשר להרפות מההיסטוריה שבה הסביבתיות הייתה באמת נחלתן הבלעדית של מפלגות השמאל שהיו הראשונות להרים את הדגל הסביבתי, ולהבין שהיום זה נוגע לכולנו, ושאם לא נייצר שינוי "נאבד עצמנו לדעת" כעולם; אפשר לשלב בין כשרות- צמחונות וסביבתיות בחו"ל.
אפשר.
ויותר מכך- אפשר, כמו שהפליא לעשות הרב בני לאו באחת מהפגנות הענק הקיץ, לברך "שהחיינו" ב"תשעת הימים" על התעוררות העם בגלל שמבינים שיש פה מהלך שהוא גדול מאיתנו. יש עוד כל כך הרבה ניואנסים ושילובים אנושיים- אידיאולוגיים- דתיים- רוחניים שמתערבבים ומתכללים להם…
לא פשוט להכיל את הסתירות הפנימיות והמורכבויות האלה. לא לאחרים ולא לי. לפעמים אני שואלת את עצמי אם איני טועה, אם אני לא מתבלבלת ומכילה גם דברים שאולי אני לא אמורה להכיל, שאולי אינם מסוגלים לדור בכפיפה אחת. תוהה אם זה לא מרדד את התפיסות השונות ועושה מהן מעין ערבוביה לא בריאה. אולי. עמוק בפנים אני מרגישה שלא, מרגישה שזה דווקא מעצים ומעשיר, כל עוד ההכללות נעשות מתוך דיאלוג אמיתי, קשוב ורגיש; מרגישה שאולי זוהי התורה הפנימית שלי.
אני מסוגלת להכיל את זה. מסוגלת לומר שאפשר גם לא להסכים עם אחת או שתיים מהזכויות שמופיעות בפלייר למצעד זכויות האדם ובכל זאת לבוא, כי מבינים שיש פה משהו גדול יותר. אתם מסוגלים להכיל את זה גם?
"והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ח', י"ט)?!