מדורנו, העוסק בסוגיות שעל שולחם הציבורי של באי בתי הכנסת, לא יכול לדלג על פרשת הרב מוטי אלון אשר שבה לסדר היום - בעיקר הדתי-לאומי - בעקבות הרשעתו בבית משפט השלום במעשים מגונים בתלמידים. התקשורת הרעשנית וצמאת הרייטינג דיווחה על 'רעידת אדמה בציונות הדתית', 'משבר', 'נפילת השמים', וכמובן 'הלם, זעזוע ותדהמה'. מדורנו מדווח על רוח נכאה, עצבון ותהייה. אני אישית חש את הפסוק שצוטט - "יגע ורפה ידים". למען האמת, נטיתי לדלג ולא לדון כלל בנושא זה, בין השאר כפי שיוסבר להלן, אך קול פנימי לחש לי: "לא תוכל להתעלם. אמור מילה או שתים". ואען ואומר;
אימון
בתחילת דבריי אצהיר על אימון ב'פורום תקנה' (למרות הערה שכתבתי לפני שנתיים, לעת היחשפות ה'פרשה', בה הצעתי ששלשה אישי תורה אובייקטיביים יבדקו את הליך חקר העובדות). אביעה בזאת גם אימון מוחלט בבית המשפט הישראלי, למרות בקורת המוטחת במערכת החוק והמשפט וסובביה, כולל במדור זה. הבקורת היא המעורבות בנושאים השנויים במחלוקת השקפתית, אידאולוגית או פוליטית, כמו בסוגיות 'דת ומדינה', 'שלום ובטחון', זכויות האדם וכיו"ב. מאידך, במישור הפלילי דומה כי בתי המשפט זוכים לאימון רחב. גם אם גזרי דין פליליים שנויים לעתים במחלוקת - לקולא ולחומרא - חקירת ודרישת התשתית העובדתית אמינה ומקובלת, ובפרט כאשר אין ידו של 'עד מדינה' בקלחת. אוסיף ואומר כי אני נוטה לתת אימון במערכת המשפט גם בפרשנות העובדות, בשאלות של 'כוונה', 'מודעות', 'נסיבות', 'למעלה מספק סביר' וכיו"ב, שאולי הן ליבת הדיון המשפטי בפרשה שלפנינו.
להיאלם! לא להתעלם!
עיקר דבריי מכוונים לשאלות 'מה עכשיו'? ו'איך מתייחסים'? ותשובתי הקצרה במשפט הפתיחה: להוריד מסדר היום! לא להתעלם ולא לטאטא אבל גם לא לדון ולא לדוש. פשוט, לרדת מהנושא!
כשאני מדבר על ירידה מסדר היום אני מתכוון לשני הצדדים; בראש וראשונה אני קורא לרב מוטי להיאלם ולהיעלם מן הבמה החינוכית והציבורית. לגזור על עצמו גלות-רב שאין ישיבתו עמו, והגפת דלתות גם בפני תלמידים מתדפקים. אני בטוח שאדם יצירתי ימצא עיסוק חליפי נאות, רחוק מו העין ומן ה...תקשורת.
ומן העבר השני; אני קורא לכולי עלמא להניח לנושא לשקוע בתהום הנשיה, ואין שום צורך ב'הפקת לקחים' תקנונית. גם מבלי לדעת דבר עם ה'מסכת העובדתית' - הסיפור כל כך חריג שאין לגזור ממנו צורך ב'הנחיות לאדמו"רים' ול'כוכבי-תורה' אשר ממילא 'נער יספרם'.
על שתיקה זו (ולא 'השתקה') למדתי בהיקש מתוך אמירות חז"ליות בסוגיות משיקות. שנינו במשנה (מגילה ד,י): "מעשה ראובן (=ובלהה) נקרא ולא מיתרגם. מעשה תמר (=ויהודה) נקרא ומיתרגם... מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין". אין כאן המקום לפתח דיון המבחין בין אירועים אלו, ברם אחת עלתה בידינו: שתיקותך יפה מדיבורך (עפ"י משנה, גיטין ד,ח). כל הפרשות המביכות נכתבות עלי ספר, ללא 'השתקה', אך יש מהן שכלל לא נקראות, ויש שנקראות ללא פרשנות וללא דישה - 'ולא מיתרגמות'.
ודוק, אינני מדבר על מחיקה ו'סגירת התיק', ולא על הכחשת עובדות או התעלמות. אני מדבר על אי-דיון, אי-התייחסות ועזיבה (הדדית, כבר אמרנו!). דבר זה למדנו מפרשת דוד ובת-שבע המחפירה והנוראית בחומרתה אשר אודותיה סיפרו לנו חז"ל: "אמר (=ביקש) דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם... דלא לישתעו בי רבנן [=שלא יעסקו בעניין זה בבית המדרש]. (אמר לו הקב"ה:) - שביקי לך [=או. קיי. נעניתי לך]... אמר (=עוד ביקש) דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם... שלא יכתב סרחוני' - אמר לו: (הקב"ה) אי אפשר". הוי אומר: יכתב ויכתב סורחנו של דוד, ללא התעלמות וללא 'השתקה', אך לא ידושו ולא יסחטו פרשה עגומה זו, לא בבית המדרש ולא... בתקשורת.
בכלל השתיקה לא לפרט! רמז לדבר מצוי בציטוט המובא בראש המדור, בו מכונה פרשת דוד ובת שבע, פעמיים, במילת קוד: "אותו מעשה". וכדי להיות 'נאה דורש ונאה מקיים' אעצור כאן במילותיי. למרות שנותרו לי כמה משפטים למיכסת המדור - אחתוך כאן! 'קט' (cut)!