דו-קרב
זה מכבר התנהל דו-קרב בין ראש הממשלה ליו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט; מפי ראש הממשלה נזרק בלון-ניסוי(?) בדבר השארת ישובים יהודים תחת ריבונות פלסטינית, ולא כ'חזון אחרית הימים' אלא במסגרת המשא-ומתן המתנהל בהמרצת ארה"ב וציפי לבני. בנט כינה רעיון זה כ"בגידה בערכי הציונות" והצהיר כי הוא "בלתי אפשרי" ולא יתממש מסיבה פשוטה: "כולם ייהרגו"! התנצלותו הכפויה כלפי ראש הממשלה, בשפה רפה, כיבתה את הלהבה העכשווית אך תרמה לעצם הלגיטימיות של הצעה 'בלתי אפשרית' זו.
אני מסכים לחלוטין עם הקביעה כי לפנינו 'בגידה בערכי הציונות', אך החטא העיקרי של הצעה זו היא האשליה והאונאה הרבתי הטמונה בה; פרט לבודדים 'משוגעים לדבר' וחצי הזויים איש לא יסכים לכך גם אם יובטח בטחונו האישי. כל המוטיבציה של ההתיישבות ביהודה ושומרון, בגליל ובנגב, בגולן ובשפלה היא לחיות במדינת היהודית ותחת ריבונות ישראלית. תושבי אריאל ומעלה אדומים, קרית ארבע ואפרת, אלפי מנשה ומעלה אפרים לא יסכימו בשום פנים ואופן לעקור לטורקיה או לקפריסין, לירדן או לכרתים, לסעודיה או לאספמיא גם אם יקבלו וילות תלת מיפלסיות בנכר. באותה מידה, ומאותה סיבה, הם לא יחיו תחת ריבונות פלסטינית. נקודה!
אגב, גם תושבי אום-אל-פחם וטייבה, וכפרי הגליל, מתנגדים להסתפח לרבונות פלסטינית, למרות שביטחונם האישי מובטח. ולא תהא כהנת כפונדקית?
להרוג את רעיון 'שתי המדינות'
אני מצטרף, איפוא, להצטדקותו של בנט שהסביר את מניעיו להתקוטט עם ראש הממשלה: "צריך להרוג את הרעיון הזה כשהוא עדין קטן".
רעיון עיועים זה נולד כתהליך שרשרת על ברכי רעיון קודם שהוא שתי מדינות לשני עמים, שתי ריבונויות בין הים והירדן, זו הפלסטינית וזו הישראלית גם-כן. אין שום סיכוי שבעולם כי ניתן לקיים כאן במרחב הצר, הכל-כך לוהט וספוג המלחמות, שתי מדינות השוכנות בידידות ללא חיכוכי דמים יומיומיים. גם אם היינו בשטח סטרילי, ללא התערבות של גורמי איסלאם חיצוניים וקיצוניים - די במשקעים המקומיים כדי לפוצץ כל מירקם חיים ההכרחי למדינות שכנות.
הפתרון היחיד לצמצום החיכוכים מחייב גדיעת החזון האמריקני-פלסטיני למדינה ריבונית נוספת בתחום צר זה; "כי קצר המצע מהשתרע" (ישעיהו כח,כ). זה לא ילך בטווח של מאה השנים הקרובות. נקודה! לאחר הגזת חלום רע זה יש מקום רחב להידברות על מימוש השאיפות הלאומיות של הפלסטינים. הללו יתבצעו במסגרת ממלכת ירדן, או (ובהעדר הסכמת ירדן יותר סביר) במסגרת אוטונומיה מנהלית-אזרחית עצמאית שפרטיה הם-הם הסעיפים למשא ומתן מייגע. יש להחיות את ה'אוטונומיה' הנשכחת, שכל-כך דובר עליה בימי ממשלת בגין וממשלות נוספות. בכל מקרה, אזרחי ישראל היהודים יחסו תחת כנפי מדינת ישראל גם אם מקום מושבם מובלע בתחום האוטונומיה הפלסטינית. ערביי האזור בעלי אזרחות ישראלית יוכלו לבחור בין כפיפות לאוטונומיה זו או לריבונות הישראלית שתוכר אם יצהירו נאמנות למדינת הלאום היהודי וימלאו חובות לאומיות כשירות צבאי או לאומי.
ריבונות
עד כאן עסקנו בסוגית השארת המתיישבים מעבר לגדר מנקודות מבט ציונית, לאומית, ביטחונית ופוליטית. ועדין לא אמרנו מילה מן ההיבט התורני, שהוא המסד לציונות הדתית. כידוע, בהשקפת הציונות הדתית יש להתיישבות ברחבי ארץ ישראל מימד גאולתי. "עוד דונם ועוד דונם" אינם רק טקטיקה לאומית, אלא פעמי-צעדי משיח. מצוות 'ישוב ארץ ישראל' איננה רק בניינה ועיבוד אדמתה אלא - ואולי בעיקר - החלת ריבונות. משנת הציונות הדתית כולה מיוסדת על דברי הרמב"ן (השלמות לספר המצוות עשין ד) שמנה מצוות עשה מן התורה: "נצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב.ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". מבעד למילים אלו - "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות" - מבצבצת הריבונות.
מהי 'ריבונות' זו ובמה היא מתבטאת הלכה למעשה? היטיב להגדיר זאת אחד ממבשרי הציונות-התורנית בתקופת חובבי ציון, הלא הוא הרב יהושע קוטנא (ישועות-מלכו (יו"ד סו): "לפי דעת הרמב"ן שחשב זאת למצות עשה... עיקר המצווה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו לכבוש א"י שתהיה תחת ירושתנו". הדברים מדברים בעד עצמם: צו ההתנחלות הוא "כאדם העושה בתוך שלו"!
המילה 'ריבונות' היא חדישה, וקשורה למדעי המדינה, לפילוסופית הממשל וליחסי הרשות והאזרח. המילה 'ריבון' איננה חדשה, וכמדומה שבמקורותינו היא מיוחסת אך ורק (? ויחכימוני הקוראים!) ל'ריבונו של עולם'. ביטוי חז"לי רווח זה משמעותו חדה וברורה: אדון כל העולמים, שליט כל-יכול. נצטוינו איפוא להיות אדוני הארץ.
(נכתב במוצ"ש תרומה)