בתחילת השבוע שמעתי שהודיעו בחדשות שכמה משפחות נכנסו לחגוג את סדר פסח ולהתנחל ב"בית השלום" בחברון מיד נזכרתי בבית הזה, הרחב והחום. לא זכרתי בדיוק איפה הוא נמצא, אבל ידעתי שהוא בין קריית ארבע והיישוב היהודי בחברון. במהלך יום טוב של פסח רציתי לראות מה המצב שם, איך הדרך לשם. ברגע שיצאתי משערה המערבי של קריית ארבע חשתי כי נכנסתי למכונת זמן, וחזרתי לפחות חמישים שנה אחורה בזמן. ברחוב יש כמה בתים ערביים גדולים, ובתחתית הבית נמצא העסק המשפחתי. המוסך, מרפאת השיניים, והפנצ'ריה היו סגורים, ככל הנראה לרגל החג. מצד שני, כיוון שהערבים לא שומרים על החג, כנראה שזה נבע מעוצר צבאי שהוטל על המקום.
ככל שהתקרבתי והלכתי במורד הכביש, ראיתי עוד ועוד שכנים. ילדים, מבוגרים, מעבירים עוד יום. הכביש היה ריק ממכוניות, מה שהגביר את תחושת ה"עוקבים אחרי" שחשתי בכל צעד ושעל שלי על הכביש. כדי להגיע אל אותו בית מפורסם, צריך לרדת מהכביש הראשי ולעלות לדרך צדדית, סלולה אמנם, אך עדיין מגבירה את תחושת הכניסה לכפר.
התקדמתי עד שראיתי את השלט הכחול והמזמין אל בית השלום. הסמנטיקה סביב הבית הזה מספרת את הסיפור האמיתי של הסכסוך הישראלי-ערבי. המתנחלים רואים במימוש זכות הקניין חלק אינטגרלי מהשלום, ואילו השמאל, המכנה אותו "בית המריבה", רואה בשהות בשטחים אידיליה אינפנטילית, שמסירה מעצמה את האחריות ואת מה שהם אוהבים לכנות 'מחיר הכיבוש'. המציאות המתכתבת עם ההיסטוריה בשיבה לשטח, דווקא בערב פסח, ממש לפני ליל הסדר מזכיר נשכחות. אך המציאות מורכבת יותר מזה.
לכן את הבית מקיפות חומות בטון ועליהן סלילי תיל, ועל הגג מוצב צבאי קטן. האם כך באמת מגיע השלום, תהיתי לעצמי בזמן שהתקרבתי אל הבניין הרחב. תושבי הבית בוודאי משוגעים, חשבתי. הם גרים באמצע כפר ערבי, חיים על כידוני צה"ל. הרי עצם המיקום של צה"ל על גג בית השלום יהיה חייב להסתיים מתישהו, אם הם רוצים חיים נורמליים. מצד שני, כדי לפתח את היישוב היהודי בחברון, כדי להקים את קריית ארבע, כדי להקים את מדינת ישראל, נדרש שיגעון קל. שיגעון שידע להתמודד עם כל השאלות הפרגמטיות והרציונליות, אך בטלות בשישים מול האידיאולוגיה.
ובאידיאולוגיה הזאת חברון שווה הכל. בפסח, יש עשרות אלפים ששותפים להרגשה הזאת. המונים שבים לעיר האבות, מבקרים בה ותומכים בה. מחיר השהות שם שווה בעיניהם של רבים. לא צריך להיות דתי כדי להזדהות עם התחושה, אלא בעל ראייה היסטורית בסיסית כלשהי. אך העיר הזו רוויה באמוציות משני צדי הH, כפי שכינו אותו הסכמי וואי (על פי הסכמי וואי חברון חולקה לשני חלקים, כאשר היישוב היהודי בחברון חולש על 3% מהעיר בלבד). אפשר להתמקד בתחושות העזות של הפלסטינים שמציאות החיים המורכבת בחברון עודדו אותם לעבור לצד השני של הגדר, ואפשר להתמודד עם מחיר השלום. את זה, בארגון שוברים שתיקה מסרבים לעשות. מסרבים להכיר בעובדה שבסופו של דבר הגבלת חופש התנועה בעיר נועד לעצור מקרים כמו אלו שקרו… בערב החג.
לא צריך להיות גיבור גדול כמו הדסה מזרחי כדי להבין שהמציאות בחברון מורכבת יותר מאיזו מריבה בין שני ילדים על הצעצוע שנקרא עיר האבות, אבל בשביל לשבור שתיקה צריך לפשט את המציאות. לכן כשערביי חברון מיידים אבנים בכבישים, המתנחלים אשמים בכך שהצבא סוגר את הכבישים. כשחנויות שימשו קרקע פורייה להכנת אמצעי חבלה, המתנחלים מואשמים בכך שהצבא מפנה את החנויות. כשערבים מוכרים בית ליהודים, זה פסול, כי לזכות הקניין אין שום ערך, רק לזכויות הערבים.
הכותב הוא כתב בעיתון 'שביעי' ובעל הבלוג 'קצת על הרבה'