לפני כשלוש שנים, צד את עיני בספרייה ספר בכריכה אדמדמה בשם "המוות אינו רוצה בי - עדות על רצח עם". ספר זה לא היה מפתיע אותי במיוחד אילולי נכתב ע"י אישה בשם יולנד מוקגסאנה, ילידת רואנדה שתיעדה את רצח העם שהתרחש במדינתה לפני עשרים שנה בדיוק. במהלך הרצח נרצחו כמיליון מבני הטוטסי, ובין השאר גם בעלה ושלושת ילדיה. יולנד משרטטת ביד אמן את דמויותיהם הנוכחות נפקדות של הסובבים: נציגי האו"ם, ארה"ב, צרפת, בלגיה ואנשי הצלב האדום. עם זאת, ספרה אינו מניפסט "אני מאשים", וגם לא כרוניקה של אירועים. ספרה הינו ניסיון אינטימי וכואב להתמודד עם הזיכרון. בכנות ובאומץ מתארת יולנד את החידלון, הכאב והפחד. היא מתארת את העמידה האיתנה מול חבריה הקרובים שרצו להסגירה, הבריחה ובעיקר האשמה.
בהקדמה לספרה כותבת יולנד מוקגסאנה: "אני אישה מרואנדה. לא למדתי לכתוב את רעיונותיי בספרים. לא חייתי בעולם הכתוב, חייתי בעולם המדובר", אבל "מאז אותה שנה [1994], אין לי אלא חברה אחת: העדות שלי. אבל אולי, יום אחד, שוב יהיו לי חברים".
ברואנדה ממעטים לדבר על הג'נוסייד. החיים המשותפים של הניצולים לצד הרוצחים, והעובדה כי הללו היו בעבר החברים הכי טובים, מקשים עוד יותר על ההבנה והתיעוד.
יולנד בספרה מבקשת "להתבונן בסבלם של אחרים", אך לא מתוך מקום של חמלה. היא מבקשת מאיתנו לערוך היכרות עם חברתה היחידה, עדותה, היות וחבריה הטובים ושכניה חסרי הפנים, הם אלו שהיו הרוצחים.
יולנד מתעכבת על תיאור נפשותיהם של הקרובים לה, ועל הניסיון להבין את המתחולל בקרבם. מה גרם לחבריה הטובים לשנות כיוון ולחפוץ במותה? מדוע היו כאלה שסייעו לה ועזרו להסתירה ומן הצד השני כאלה שרק חיפשו דרך להסגירה?
הרב שרלו בספרו "בצלמו" נותן מספר פרשנויות לפסוק "בצלם אלוהים ברא אותו". האחד הוא כוח הבחירה שבאדם. הצלם האלוקי הוא הבחירה החופשית של האדם לעשות ככל העולה על רוחו עפ"י רצונו ושכלו. השני הוא תפקידו כשליט ואחראי בעולם. על האדם הוטלה המשימה לדאוג לקיום העולם ופיתוחו.
הביטוי "צלם אלוהים", אינו מופיע בספרה של יולנד מוקגסאנה אך הוא נוכח - נפקד.
יולנד מחפשת את האדם. האדם האחראי. האדם שלוקח אחריות על מעשיו, ולא מטיל את האשמה על האחר. האדם שאומר באמת ובגלוי שישנה בחירה חופשית, אך הוא לא השתמש בה כדי לעשות טוב בעולם.
אני חושב שכעשרים שנה אחרי, מוטלת עלינו החובה לשאול את השאלות הללו, ולנסות לענות עליהם באמת ובתמים.
מאז שקראתי את הספר עברו לא מעט שנים. התעמקתי קצת יותר בחקר הג'נוסייד וברציחות עם שהתרחשו ברחבי העולם, וככל שלמדתי יותר נפעמתי מהיעדר החומר שמצוי בנושא בשפה העברית. גילוי זה ציער אותי מאוד. היו שהסבירו לי כי עיסוק נרחב בג'נוסייד עשוי לפגוע בהוראת השואה ובייחודה. לטעמי לא רק שאין הדבר נכון, אלא להפך, הוא עשוי לתרום עשרות מונים להוראת השואה. אולי אם נלמד גם על עם אחר, נצליח לצאת מהבועה האידיאולוגית שאפפה אותנו, וללמוד יותר על האדם, טיבו ומטרתו בעולם.
המוות אינו רוצה בי
בימים אלו מציינים בעולם 20 שנים לרצח העם ברואנדה. מושיק גולדברג מקשר בין הרב שרלו, השואה ורצח מיליון בני הטוטסי. "עשרים שנה אחרי מוטלת עלינו החובה לשאול את השאלות, ולנסות לענות עליהם באמת ובתמים
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו