מאז שהייתי קטן, אחד מהמשפטים שהכי הרשימו אותי היה זה שנרשם על שמו של יו"ר הסוכנות בהווה ואסיר ציון בעבר נתן שרנסקי שאמר:
"לא מסך הברזל, לא הכלא, לא הצינוק, לא כל אלה יחד מסוגלים לעצור את מסעו של האדם לחופש."
מדובר בעיניי במשפט שהוא הרבה יותר מסך מילותיו. משפט שחובק בתוכו את הרוח האנושית באשר היא, את עוצמת המחשבה וכוחות הנפש.
אני זוכר איך המשפט הזה ליווה אותי בתור תלמיד הכלוא בשיעור משעמם ונעול תחת הדידקטיקה המרדימה של מורה שחפר לנו לדעת:
גופי אמנם היה בכיתה, אבל רוחי חצתה אוקיינוסים ויבשות, עד שבאחת הפעמים בביקורת הגבולות שמעתי את קולו של המורה שהחזיר אותי באחת לכיתה.
כמה ימים לפני ליל הסדר, נזכרתי שוב במשפט המפורסם של שרנסקי כאשר הרב שמואל אליהו חשף בשידור ברדיו באחת התחתנות שפולרד אמר לו:
"אני לא מוכן שבגללי יפגעו יהודים אחרים" ואם יש מצב שבגלל העסקה שלו ישתחררו עוד מחבלים הוא מוותר על העניין.
הרגשתי שכל המהות שלי פשוט מסברת לעכל את המשפט המזעזע של פולארד. כאילו בן אדם, רוב החיים שלך הוקרבו לטובת המדינה, סוף סוף יש לך הזדמנות להשתחרר, לתפוס את הרכבת האחרונה ולטעום קצת מהחופש וגם אז אתה ממשיך עם האידאלים שלך? תגיד לי אתה בסדר?
אבל כנראה שתפיסת החופש שלי ושל פולארד שונה לחלוטין. כי בעוד יסודות החופש שלי מושתתים על זמן ומקום, מגיע לו פולארד וכמו חוזר שוב על השיעור שהספקתי לשכוח כבר
מנתן שרנסקי.
החופש מתחיל קודם כל בראש ובצורה הפראית והגולמית שלו:
הוא מעל לזמן, מעל למקום ויכול גם לאלף ואחד החומות הבצורות שהוא מוחזק בהם.
ורק מהבחינה הזו אפשר בהחלט להגיד, שפולארד בהפוך על הפוך לקח את החופש לפסגות הגבוהות ביותר.
אבינועם הרש, סמנכ"ל 'חברים מקשיבים'.