המטכ"ל של מלחמת ששת הימים נחשב במובנים רבים כשיאו של הפיקוד הצה"לי: עם יצחק רבין, עזר וייצמן, מוטי הוד, אריק שרון, ישראל טל ועוד רבים וטובים. מעניין לעמוד על כמה ממאפייניו של מטכ"ל זה, בהשוואה לימינו.
עוד במלחמת קדש, 1956, נשאל דיין על כך שאסף שמחוני, אלוף פיקוד דרום הפר את פקודתו והכניס את חטיבת הצנחנים לקרב לפני הזמן. תשובתו הייתה מגבה: אני מעדיף לרסן סוסים דוהרים, מאשר לדחוף שוורים עצלים.
לפני "ששת הימים", החל משנת 63, התקיימו פורומים שונים בהם אלופים הצהירו בגלוי את עמדתם בזכות גבולות נכונים יותר למדינת ישראל. את הדיונים סכם הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין בקבעו כי הגבול הרצוי למדינה הוא קו התעלה במערב, הירדן במזרח, והליטני בצפון.
בזמן ההמתנה של מאי 67 ששו הקצינים אלי קרב ובזו למנטליות הגנתית. כתלמידיהם של אורד צ'רלס ווינגייט ויצחק שדה, וממשיכיהם יגאל אלון ומשה דיין, חונכו על הגישה ההתקפית, העברת המלחמה לשטח האוייב, וכיבוש. הם לגלגו על שרי הממשלה ההססניים. "היהודים" קראו הצברים בבוז לאשכול, למ.ח. שפירא וזלמן ארן שחששו מהמלחמה.
פקודת היום של אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש ב 5 ביוני מסתיימת במילים "עלו והצליחו ויהי ה' עמכם". פקודת היום של ש"שפיץ" של המלחמה, מפקד חיל האויר מרדכי הוד כוללת את הטקסט הבא: "רוחם של גיבורי ישראל בכל הדורות תלווה אותנו בקרב. גבורתם בת האלמוות של לוחמי יהושע בן-נון, גיבורי דוד המלך, המכבים, ולוחמי מלחמת הקוממיות וסיני תשמש לנו מקור ממנו נשאב כוח ותעצומות רוח להלום באויב המאיים על בטחוננו, עצמאותנו ועתידנו. במיגורו המוחץ, נבטיח שלום וביטחון לנו, לבנינו ולדורות הבאים. טוסו, עוטו על האויב, הכו בו עד חרמה, השמידו מלתעותיו, הפיצוהו במדבר לכל עבר למען ישכון עם ישראל לבטח בארצו לדור ודור". היום, (אם היו מבינים את העברית) , היו מוציאים אותו מחוץ לחוק. המפקד ה"משיחי" הזה.
המלחמה, מלבד מבצע "מוקד" של חיל האויר, כמעט שלא היתה מתוכננת. לא היתה כוונה כלל להכנס לקרב מול סוריה. למלך חוסיין נמסר מסר שישראל איננה מעוניינת במלחמה נגדו. שר הבטחון משה דיין היה נגד הגעה לתעלת סואץ. והכל התבצע, כמו במלחמה, בבלאגן מאורגן ומרהיב., כמו בשחרור קפיץ דרוך, על ידי גברים, ששאפו לנצח, ששאפו לכבוש.
מאז, כל העולם ואשתו, באמצעות הסמול הישראלי, שואף לסרס את העצמה הזאת.
כל האנטישמיות העולמית, דרך הסמול הישראלי, יוצרת את המיתוסים: "חטא הכיבוש", "היוהרה של ששת הימים", "העם הפלסטיני", "המילטריזם הישראלי", "תאאליך השלום", "הדגנרלים" - הכל כדי לפרק את הפריצה המרהיבה של הגבורה הישראלית.
וזה לצערנו די מצליח. כל סיבוב מלחמתי המדינה יותר "אשמה", וצה"ל יותר מתנצל, יש יותר ועדות חקירה ויותר פרקליטים. צה"ל פוחד מכיבושים ורואה בהם רק "קלף מיקוח", ושש אלי נסיגות ההופכות אותו חביב התקשורת והסמול, המעדיפות צבא צייתן, משכיל, דברן, רך .
במלחמה האחרונה היתי בחמ"ל פיקוד דרום. לא ממש מקום נידח. ומה שראיתי היה הקצנה גוברת והולכת של הדרדרות זו.
ראיתי תמונת ראי של ששת הימים:
ראיתי הנהגה ועם ששים אלי קרב - והנהגה צה"לית חוששת.
ראיתי עם שנותן את כל הקרדיט - והנהגה צה"לית שיורה הצידה.
ראיתי איך פו"מ ברק והנסיון להיות "מדעי" סחף את צה"ל למצב בו התהליך חשוב מהתוצאה.
ראיתי את כל הכח הסדיר של צה"ל, לא מצליח להתגבר על כנופית טרור.
ראיתי את חיל האוויר "הטוב בעולם" גומר תחמושת אחרי שירה על כל הנדל"ן בסביבה, ולא השיג את המטרה.
ראיתי כמה אנרגיה מושקעת במאות אלפי טלפונים כדי שאזרחים יתפנו.
ראיתי כמה מאות מיליונים מושקעים בעזרי מודיעין, המאפשרים לדעת מה שם הבן דוד של מ"פ צפון מזרח תופאח.
ראיתי איך מכניסים את הכח הכי תוקפני בצה"ל - גולני. במסלול הכי צפוי, וללא גיבוי מספיק, כצאן לטבח. ( הגיבוי נעשה אחר כך, לחילוץ ההרוגים ).
ראיתי כמה מתכננים כל מבצע, וכמה פועלים סביבו עד שהופך גלוי ומובן מאליו לאוייב.
ראיתי כמה חבורת הזבל התקשורתית, מהווה את התחליף המודרני לכוהני בית המקדש. וכל פעולה, נשקלת, בתת המודע, לא אם זה טוב למדינה, אלא אם זה יעבור את קבוצות הדיון מוטות הסמול בערוץ 2.
ראיתי קצונה בכירה ומקצועית, שלא רוצה בכיבוש, לא רוצה במלחמה, אלא לחזר לעבודה סדירה של ימי שלום...
ראיתי הפסקות לחימה כדי לתקן ביוב וחשמל, ולהכניס לאוייב אספקה, וסגני אלופים מסבירים לי למה זה טוב לנו....
שמעתי קצינים שמסבירים לי שהאוכלוסיה, (שרוצה בהשמדתנו, שבחרה בחמאס ) חפה מכל פשע ואסור שתסבול.
ראיתי קצונה שמתחמקת מכל דיון למה עזבנו את עזה. ורואה כ"הזוי" כל ניסיון לנצח או לכבוש.
בקיצור. עם כל ההשתדלות העצומה והכנה של כולם, ההנהגה היציבה של אלוף הפיקוד, מסירות הנפש הנוראית של הלוחמים, וההקרבה שלא תיערך של אלה שהקריבו נפשם. זאת הייתה קריקטורה של מלחמה.
פעם , לפני 200 שנה, היו בדיחות על איך ייראה צבא יהודי. המלחמה הייתה אישוש של הבדיחות האלו.
אבל..
במלחמה היו שני מאורעות שנראו כמו מלחמה באמת. ופעלנו כמו שהיינו צריכים לפעול.
סג'עייה ורפיח.
שניהם, במסגרת שמורת טבע בהם הסרטן הבינלאומי והסמול לא פעלו, וההנהגה התירה לנו.: הזעם על הרוגים.
כך שאחרי האסון של גולני בסג'עייה הארטילריה וחיל האויר החזירו את השכונה לגודלה הטבעי.
ואחרי חטיפת הדר גולדין, צה"ל כבש את רפיח ב 3 שעות. ללא הרוגים מצדנו. ועם 90 הרוגים מצדם.
אם כיבוש רפיח היה מתנהל בנוהל צה"לי רגיל של ימינו. היה נוהל קרב של שבועיים. דיון ציבורי בכל הערוצים. גינוי במועצת הביטחון. שתי אוגדות. 100 הרוגים לצה"ל, ו 1000 הרוגים לאוייב.
בתחקיר היחידתי למבצע "צוק איתן" כל אחד אמר את דברו. ואני לא דיברתי, נשאלתי.לכן.
כ"זקן הדוברים" אמרתי: הדברים מכוונים יותר לדרג שהרבה מעל היחידה. כולם עוסקים ב"איך מכניסים נתון זה וזה למחשב", ו"מה ההוא עשה לא בסדר", כולכם עסקתם ב"איך פועלים נכון", כאילו זה מפעל ייצור, שפעל אגב ב"פול גז", אך ב"כמעט ניוטרל" , ולא נשמעה שום דרישה של נצחון, איך מנצחים. נקודות השיא של צה"ל: ששת הימים, אנטבה, לא היו מופת של תכנון. מפקדים שהיו עילגים. אבל היתה בהם העזה, חוצפה, מהירות, תוקפנות. נצחון.
כדאי לדעת שהיה קרב כזה ב"צוק איתן" קרב כמו בששת הימים - המשכתי - הקרב של עופר וינטר ברפיח. תעוזה, הלם לאוייב, זעם ללא פחד, כיבוש ללא אשמה, פעולה מהירה שבסופו של דבר היא מינימום סבל לכולם. כדאי ללמוד מזה.
תוך כדי הדברים חשבתי. משנחשף חלק אחד בריא. החיידקים מיד יתקפו אותו.
ואכן כך היה.
אז תדעו, הקרב מול עופר וינטר אינו מול הדוס.
הקרב מול עופר וינטר הוא ניסיון של הסמול לחסל מאחז של צה"ל הבריא, ממלחמת ששת הימים.
הסמול לא רוצה גברים, הסמול לא רוצה נצחונות, הסמול לא רוצה סוסים דוהרים,
הסמול רוצה נשים בצבא, הסמול רוצה מלחמה עם מכסימום סבל לכולם, מכסימום גינויים, מכסימום כשלונות, , מכסימום מצגות, מכסימום ועדות, מכסימום התנסחות רהוטה, מכסימום תכנון ומינימום ביצוע. מכסימום השקעה ומינימום נצחונות.
עופר וינטר מסכן את כל זה.