האביר המהולל דונקי-שוט קם לו בבוקר, פתח את הרדיו, והזדעזע לשמוע כי ברחבי מדינתו משתוללת מפלצת נוראה ושמה "הדרת נשים". מפלצת זו פוגעת באכזריות בזכויותיהם של נשים תמימות, ומדירה אותן מהמרחב הציבורי. "הדרת נשים? במדינה שלי? לא יקום ולא יהיה!" הכריז דונקי-שוט. הוא זינק על סוסו האביר, והחל לדהור ברחבי המדינה בחיפוש אחר עלמה במצוקה, אותה יוכל להציל מציפורניה של המפלצת.
רכב לו דונקי-שוט, עד שהגיע לנגב, ונכנס לאחד הכפרים שם כדי לברר האם תושביו נתקלו במפלצת "הדרת נשים". את נשות הכפר קצת התקשה לאתר, שכן הן היו מכוסות בשאלים ורעלות מכף רגל ועד ראש; כמו כן הן הסתתרו בבתיהן וסירבו לדבר איתו, בטענה שבעליהן ירצחו אותן אם ישמעו שדיברו עם גבר זר. דונקי-שוט הנהן בהבנה והמשיך בדרכו, כשהוא נפעם מהרב-תרבותיות המיוחדת המאפיינת את מדינתו.
הגיע דונקי-שוט לשומרון, ומצא שם עיר גדולה ומרובת אוכלוסין. "בוודאי כאן אמצא את הדרת הנשים", חשב לעצמו. הוא ביקש לדבר עם תושבי המקום, אולם הללו היו בעיצומו בקרב יריות ממושך בין שתי חמולות, על רקע חילול כבוד המשפחה שביצעה אחת מבנותיו של ראש העיר. גופתה של אותה נערה, ושל כמה נשים נוספות, היו מוטלות בכיכר השוק כשעליהן סימני דקירה וחבלה. "לא אפריע למנהגים המקומיים, ולמסורות העתיקות של אנשים אלה", אמר דונקי-שוט לעצמו. "אלך לחפש את המפלצת במקום אחר".
המשיך דונקי-שוט בדהרתו, עד שהגיע לגליל. שם פגש אזרחים רבים בעלי אורח חיים ולבוש דומים לאלה שכבר למד להכיר. אנשים אלה כיבדו את נשותיהם עד כדי כך, שרבים מהגברים לקחו להם כמה נשים, כדי שהנטל של הטיפול בבית ובצאצאים לא ייפול כולו על כתפיה העדינות של אשה יחידה, חלילה. כדי להקל עוד יותר על הנשים, הן פטרו אותן מחובת הלימודים בבית הספר ובאוניברסיטה, כדי שהללו תהיינה פנויות לממש את הנשיות שבהן באופן חופשי ומשוחרר. דמעות התרגשות עלו בעיניו של דונקי-שוט. "בחברה נאורה כמו זו", חשב, "ודאי שהדרת-הנשים לא תעיז להציב כף רגל!"
וכך המשיך דונקי-שוט בחיפושיו. הוא ראה הרבה דברים יפים בדרכו: שלטי חוצות המציגים את יופיין של הנשים בצורה בולטת ביותר, תוכניות טלוויזיה המציגות את האשה וגופה כנזר הבריאה, והרבה מודעות של נשים המעוניינות להעניק את שירותיהן באופן חופשי לכל המרבה במחיר. דונקי-שוט כבר התחיל לפקפק בקיומה של מפלצת הדרת-הנשים. "הרי בכל מקום שראיתי, היחס לנשים כל כך מכבד ושוויוני; האם יתכן שמפלצת חשוכה שכזו, מאגדות ימי הביניים, אכן מסתובבת חופשית?"
ואז לפתע הבחין דונקי-שוט באוטובוס, ממנו בקעו קולות הנשמעים כמו קולותיה של עלמה במצוקה. "אל חשש עלמתי, אני מגיע!" זעק דונקי-שוט ומיהר לדהור לעבר האוטובוס בחרב שלופה. למרבה הזעזוע, גילה דונקי-שוט שבאוטובוס זה נמצאת, בכבודה ובעצמה, מפלצת הדרת-הנשים! היא התנפלה על העלמה המסכנה, ודרשה ממנה ברוב חוצפתה לעבור לשבת בקצהו השני של האוטובוס!
"זה סופך, מפלצת בת-בליעל!" שאג דונקי-שוט, ומיד הסתער על האוטובוס וקצץ אותו בחרבו לחתיכות קטנות; ולא עוד, אלא שמיהר לקרוא לשאר אבירי החופש, השוויון והדמוקרטיה, והללו תקפו בחמת זעם את כל האוטובוסים בהם נתגלו עקבותיה של המפלצת והעלו אותם באש. ליתר ביטחון הם אסרו בשלשלאות ברזל את כל נוסעי האוטובוסים שהיו בקשר עם המפלצת, הובילו אותם אל כיכר העיר וקשרו אותם אל עמוד הקלון, כדי שכל אזרחי המדינה יוכלו לגנות ולהוקיע אותם.
לאחר שסיימו לבער את הדרת-הנשים מהמדינה, חזרו דונקי-שוט וחבריו האבירים עטורי ניצחון אל טירתם, שם התקבלו בשירת-נשים אדירה ע"י מעריצותיהן הרבות, אותן הצילו מציפורני המפלצת. דונקי-שוט כינס מסיבת עיתונאים ונשא נאום ניצחון, בו הכריז קבל עם שהוא יילחם עד חורמה במפלצת הדרת-הנשים, בכל מקום בו תרים את ראשה המכוער. "זוהי מלחמה נגד כוחות החושך!" הכריז. "האיום האמיתי עלינו אינו שנושמד ע"י איראן, אלא שנהפוך דומים לאיראן!". דבריו התקבלו במחיאות כפיים סוערות, וראש הממשלה הודיע בהזדמנות זו ששמה של הכיכר המרכזית במדינה ייקרא מהיום והלאה על שמה של אותה עלמה אמיצה, שסירבה להיכנע למפלצת ולשבת בירכתי האוטובוס, ובכך הפכה לסמל המאבק הנחוש של הנאורות והקדמה נגד כוחות השחור.
וכך הפכה מדינת ישראל לנקייה מכל הדרת-נשים, כל כוחות הרשע מוגרו, וכל התושבים חיים להם באושר ועושר עד עצם היום זה, תחת השגחתו של האביר האצילי דונקי-שוט, מגן האנושות ושומר זכויות האדם.