פעם שאלתם את עצמכם מיהי בת אולפנא אידיאלית?
מי קבע מיהי בת האולפנא האידיאלית?
האם המראה החיצוני הוא זה שאכן קובע?
האם לא כדאי שנשאל את עצמנו האם אנחנו מסתכלים רק על הרובד השטחי?!
לפי השם של ההורים, מצבם הכלכלי וכיסוי הראש שהאמא מכסה בו את שערה?!
":אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו- יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו." (אבות, ד, כ)
אמרה ידועה ומפורסמת היא זו, המדגישה לנו את הרובד היותר עמוק לפיו אנחנו צריכים ללכת. וכן על היופי נאמר: "שקר החן והבל היופי". אם כן, למה אנחנו ממשיכים להסתכל בעיניים בוחנות כל כך ושופטות?
כיצד ייתכן שבשפה היומיומית שלנו אנחנו משתמשים בכל כך הרבה סטיגמות? מוציאים כל כך הרבה לשון הרע??? אספר לכם סיפור שגרם לי לחשוב ולהרהר בדברים: יצא לי לדבר עם חברה על בעיה חינוכית קשה באולפנא בה אני לומדת, סוגיה שמקיפה הרבה תחומים בחיים הרגילים והשגרתיים שלנו- האם להיות סגור ומוגן בתוך חממה או שמא להיות פתוח? איך אפשר להיות תמים מצד אחד, ומצד שני מחוסן שלא ליפול אחר כך? דשנו קצת יותר לעומק בבעיה זו ובתור דוגמא לקחנו את האולפנא שלנו. חברתי הדגימה לי שזה לא כ"כ פשוט להחליט משום שיש כל מיני סוגים של בנות ו"לא כולן מתאימות להיות בנות אולפנא" ולפעמים זה מוריד את הבנות שבאות ברמה יותר גבוהה וזה הורס ומקלקל אותן.
הסכמתי שזו אכן בעיה קשה, אכן לא כולן מגיעות מאותה נקודת זינוק...
אך משהו אחד ממש היה קשה לי לשמוע - את המשפט: "לא כולן מתאימות להיות בנות אולפנא".
סליחה, עם כל הכבוד (ואני יודעת שזה לא היה מתוך רוע או זלזול ח"ו): מי אני או את או אתה שתקבעו מי מתאימה להיות בת אולפנא ומי לא?! אילו בדיקות נעשו כדי לקבוע האם הנערה פלונית אלמונית מתאימה להיות בת אולפנא?? על פי הישיבה בה אביה למד? על פי מידת השיער המבצבצת לאימה מתחת לכיסוי הראש? על פי אורך החצאית שהיא לובשת? על פי אורך השסע? על פי מידת הפלטפורמה? על פי הסנטימטרים של השרוולים??
האם בדקתם את המידות הטובות של אותה נערה?! את טוב ליבה? את עדינותה? את כשרונותיה? את הזיקה הנפשית העמוקה שלה ליהדות? אנחנו מפספסים כל כך הרבה בגלל החיצוניות הזאת... אם הבדיקות היו אמיתיות, אפשר היה לחפש את המעלות הטובות שבכל אחת ואחת, לטפח אותן ולרומם אותן מעלה מעלה. אבל לא, היום מתעסקים בחיצוניות, באיזה לבוד צנוע הגיעה היום הבת, כמה חורים יש לה באוזניים…
אחד מהנושאים המרכזיים כיום (כמעט בכל שבת אולפנא או סמינריון) הוא צניעות, כאשר הנושא נידון רק מצדו החיצוני ולא מהפן הפנימי והעמוק שלו. כלומר מדברים רק על הצניעות החיצונית- על בינו לבינה, על לבוש אבל לא מדברים על צניעות בדיבור, בהתנהגות, באורך החיים הפשוט...
אנחנו כל כך רגילים לדבר ככה ולחלק את הדברים לפי רמה דתית חיצונית, שהמילים קולחות להן בכזאת טבעיות... ישר אנחנו מתפלגים ויוצרים מחנות ומפלגות ומשם תת מחנות ותת מפלגות וכן הלאה...
לא הגיע הזמן לומר- די?! די לכל ההתפלגויות הללו! די לבדיקות רמת הדתיות של כל שכן, מי שרוצה לעשות בדיקות- שיעשה בדק בית!!! מספיק להתייחס לחיצוניות כל הזמן, לרובד השטחי הזה. הגיע הזמן לחדור ולהתקדם אל עבר המטרה העיקרית, הרובד היתר עמוק- הפנימיות, וכשהיא תהיה מרוממת, ודאי היא תשפיע על החיצוניות.
כל אדם צריך להתחזק בעצמו וככל שהוא יתחזק, יבין הוא שרק ע"י אהבה ניתן לרומם אחרים, וח"ו לא מתוך פסילה.
אני כותבת את הדברים היום, סמוך לט' באב- זהו הזמן להרבות באהבת חינם!
לא בתור סיסמא, אלא בתור מעשה! וקודם כל בידיעה ובדיבור שלנו!
יהי רצון שנזכה להרבות באהבת חינם, ובע"ה ע"י כך נזכה לביאת הגואל במהרה בימינו.
ד"א- מי שחושב שתופעה זו קיימת רק אצל בנות אינו אלא טועה!
אצל בנים הקריטריונים הם: אורך הציצית, גודל הכיפה, האם החולצה והציציות בפנים או בחוץ, מס' דפי הגמרא אותם שינן וכו'.