בתקופה האחרונה ישנה התמקדות אובססיבית בעליית אחוז הלוחמים והמפקדים מבני הציונות הדתית בצה"ל. זה כבר הפך לנושא מדובר, כבר יש שקראו לו בשם, "הדתה", נכתבים ספרים, נערכים כנסים, נכתבות כתבות בתקשורת ומתקיימים דיונים בצה"ל. יש המבקשים לנופף בה כתמרור אזהרה מפני השתלטות מכוונת של הדתיים על צה"ל והמדינה.
בלהט הדברים, רבים אינם שמים לב שעליית אחוז הלוחמים והמפקדים מבני הציונות הדתית בצה"ל, נובעת בעיקר מכך שאוכלוסיות שהובילו במשך שנים רבות בשרות הקרבי ובפיקוד בוחרות להיעדר ממנו, או שבוחרות לשרת בעורף. המחקרים שנערכו בשנים האחרונות מצביעים על ירידה משמעותית באחוזי ההובלה של אוכלוסיות בני הקיבוצים והמושבים, ועל ירידה בקרב אוכלוסיות מבוססות באזור המרכז. וכיוון שאין עוסקים בתופעת ה"היעדרות" של אוכלוסיות אחרות מהשרות, אין דיון מעמיק על הסיבות שגורמות לכך.
ניתן לומר שהגורם העיקרי לתופעת ה"היעדרות" נמצא בתחום הערכי -תרבותי. העולם נמצא בעיצומו של עידן "פוסט מודרני" וחלים בו שנויים מרחיקי לכת בתחום התרבותי והערכי. גם בחברה הישראלית חלות תמורות תרבותיות וערכיות, ומתגברת בה מגמת הפרטה, עיסוק בערכי הפרט על חשבון ערכים כלליים, וערכי שליחות. יש נטייה גוברת לתת לגיטימציה לשיקולי כדאיות ולנהיה אחרי נהנתנות על חשבון ערכים. כתוצאה מכך חלק מהגישות לתחומים שמבוססים על תשתית ערכית, גם כאלה שהיו בקונצנזוס, איבדו את תקפותם.
לתהליך זה השפעה ישירה על היחס לערכי השרות בצה"ל ועל הנכונות של אוכלוסיות שונות לוותר על רצונות אישיים, על נוחיות, והתגייס לשרות משמעותי שכרוך בסיכון אישי לשם הגנת המדינה.
מסיבות שונות נמנעה החברה הישראלית, במשך שנים רבות, מלעסוק בסוגיות הערכיות בכלל ובזו הקשורה לשרות בצה"ל בפרט. היה נח לכל חלקיה להסתמך על כך שערכים אלו היו בקונצנזוס. כיום, בעיצומו של העידן הפוסט מודרני, אין מנוס מלעסוק בכך, משום ששינוי זה עלול להשפיע על עתידו של צה"ל כ"צבא העם" ומשום, שלהתעלמות עלולה להיות מחיר קיומי ולפגוע במוכנותו של צה"ל ויכולתו להבטיח את קיום המדינה בעתיד.
אני מודע לכך שיש כאלה הסוברים שזהו תהליך שאין סיכוי להתמודד אתו משום שהוא תהליך תרבותי כלל עולמי שאין עליו שליטה. אני חולק עליהם. אמנם צפויים קשיים רבים בפני מי שינסה להוביל מהלך של שינוי, אולם הם אינם הופכים אותו לבלתי אפשרי. יש דוגמאות רבות לכך מן ההיסטוריה. גם לאלה שמטילים ספק, אומר, שאין לנו ברירה אלא לנסות, משום שמדובר בתחום שיש לו השלכות קיומיות.
התמודדות עם תהליכים ערכיים ותרבותיים שמקטינים את רמת הנכונות של האומה להלחם על קיומה, ולשלם את המחירים הכרוכים בכך, קשה יותר. כדי לחולל שינוי בתחום זה יש להוביל מהלך חרום לאומי במישור הערכי והחינוכי, ולשלב בו את כל המערכות החינוכיות הפורמליות והבלתי פורמאליות, את הזרועות השונים של מערכת הביטחון וצה"ל ואת המערכת הפוליטית. ויפה שעה אחת קודם.
הכותב הינו אל"מ במילואים, ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין-אופקים