המסקנה שלי מכל הסבב הנוכחי היא שיש להם משהו נגד שבת ארגון. וזו לא הפעם הראשונה שהשבת תידחה למועד אחר.
אז איך אפשר לסכם את 24 השעות האחרונות?
כמו תמיד- סוריאליסטיות. הכל התחיל אתמול בערב כשהודיעו שלא יתקיימו היום לימודים.
בדרך כלל מבטלים לימודים כמוצא אחרון ב- 6 בבוקר ולא ערב לפני. ככה הבנו שעומד לקרות כאן משהו רציני. ביה"ס של הילדים נמצא כחצי קילומטר מהגבול.
אבל בכל זאת, למעט רעש מסוקים ומטוסים שרגילים אליו כאן באזור, כל היום היה שקט.
בארבע וחצי האנטנות התחדדו. ירי אווירי על הרצועה. תוך דקה כבר התחיל הצבע האדום, הריצה לממ"ד, כלבה משוגעת שרצה אחרי כולם בהיסטריה וספירת מלאי של הילדים.
מיד לאחר מכן תחילתה של היסטריה, מספר 4 עלתה לבני עקיבא לחזרות לשבת ארגון, מספר 1 סיים לימודים ועומד לעלות על אוטובוס חזרה מבאר שבע כשכל הזמן מסביבנו צבע אדום, נפילות של רקטות, עשן, רעש מחריד של כיפת ברזל, יירוטים ופיצוצים באוויר. אנחנו רצים לממ"ד שוב ושוב ושוב ולבסוף פשוט נשארים שם במשך שעה כשבכל דקה כמעט נשמעת האזעקה. מספר 3 מעדכנת שמספר 4 אצל חברה בממ"ד, אנחת רווחה. אני שוברת את הראש מה עושה עם מספר 1, איך הוא חוזר באוטובוס? חוסר אחריות, משכנעת אותו להישאר בבאר שבע, איך יגיע לנתיבות? כל הזמן אזעקות, כבר היו שם נפילות. הוא לא מוכן לשמוע, עלה על האוטובוס. סופרת את הדקות, בעלי כבר יוצא לחכות לו בתחנה.
בינתיים הגיעו 30 בנות ממכינה קדם צבאית צהלי מקיבוץ עין צורים. הן בסיור של 3 ימים באזור הדרום וקפצו לישון בתקומה, כי אנחנו אוהבים אורחים ונהנים לארח מכל הלב. מסכנות, הן לא תיארו לעצמן שיהיו בסיטואציה של 100 רקטות בשעה. הגעתי לבית העם כשהתחילו להירגע, והבכי וההיסטריה עוד היה שם בעיניים שלהן. הבאנו את המרקידה הכי קולית באזור, אורית שטרמר בת 82 תבדל"א, ויחד רקדנו והשתחררנו (ורצנו למקלט מדי פעם) כי ככה זה כאן- שמחה לצד פניקה, ריקודים לצד היסטריה.
אתמול בערב ישנו כולנו יחד בממד, גם הלילה נישן.
מחר לא אלך לעבודה, לא יהיו לימודים, לא יהיו רכבות, לא תהיה שגרה (או אולי בעצם זו כן שגרה).
לסיכום הרשו לי להיות מעט מלנכולית...אני חושבת שכאן בעוטף מרגישים לבד. אני מרגישה לבד. כי אחרי כל ההודעות והדאגות וההצעות לאירוח מחממות הלב, בסופו של דבר אנחנו הם אלו שנשארים לחיות כאן, זוהי המציאות ההזויה שלנו וזר לא יבין. לא יבין שעד לפני שנה יכולנו להכיל שכל 7-8 חודשים ישנם מספר ימים קשים וחוזרים לשגרה. היום זה כבר על בסיס שבועי. מתקשים להכיל. הבעיה היא שלנו. לעומת זאת, ברגע שהטילים מתקרבים לת"א, הבעיה הופכת להיות ארצית, אבל כל עוד רק אני מופגזת, הבעיה היא שלי.
לילה שקט כבר לא יהיה כאן, הולכת להוריד איזו סדרה טובה.