סיפורו של יוסף, שקראנו בשבועות האחרונים, מגיע לסיומו בתחילת ספר שמות: ״וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף״. לפני רגע יוסף היה הדמות החזקה ביותר במצרים - חזקה כמעט כמו המלך עצמו - ולפתע הוא נשכח. השכחה הזו לא מתרחשת ללא סיבה. היא נעוצה עמוק בדמותו של יוסף - וחשוב מכך - במנהיגותו.
12 בנים ובת אחת היו ליעקב אבינו, אך רק לחלקם יש תפקיד בסיפור: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דינה יוסף ובנימין. מתוכם, רק חמישה לוקחים חלק אקטיבי: ראובן, שמעון, לוי, יהודה ויוסף. לכל אחד מהם סיפור שמציג לנו התייחסות שונה למנהיגות, כח ושלטון.
המנהיגות מהסוג הראשון, סיפורם של שמעון ולוי, היא המנהיגות הקנאית. הם כועסים על שכם בן חמור, ששכב עם אחותם, ועל אף שהתורה מדגישה כי שכם אהב את דינה ולמרות שהראה עד כמה הוא מוכן ללכת לקראתה (בשכנוע של כל העיר שלו למול את עצמם), שמעון ולוי מנצלים את תשישותם ורוצחים את כל העיר.
חנן רוביןצילום: הותר לשימוש
המנהיגות מהסוג השני, סיפורו של ראובן, היא המנהיגות שעוברת בירושה. ראובן מאמין שהמנהיגות מובטחת לו. הוא לא מהסס לפעול בחוצפה כנגד יעקב, כששוכב עם בלהה פילגשו; כשאחיו רוצים להרוג את יוסף, הוא מהנדס סיטואציה שלמה כדי להיות זה שבסוף מציל את יוסף ומשיבו לאביו; וכשיעקב מסרב לשלוח את בנימין ליוסף, ראובן לא מוכן להקריב את עצמו, אבל מוכן להקריב את בניו כערבות לשובו בשלום. ראובן בטוח שהסיפור זה הוא.
המנהיגות מהסוג השלישי, סיפורו של יוסף, היא המנהיגות צמאת הכח והשלטון. יוסף הוא הכוכב של סיפור האחים, אך דמותו עומדת בסתירה לערכי התורה ביחס למנהיגות וכח. הוא מוצג לנו כנער עם חלומות של גדלות, שבכל מקום אליו מגיע הוא רוצה להיות הנאהב ביותר, הנערץ ביותר והעוצמתי ביותר. כך עם אחיו, כך עם פוטיפר, כך בבית הסוהר וכך עם פרעה. מי שמעמיק בסיפור יוסף ופרעה מגלה דבר מדהים: יוסף יכול היה לשתף בפתרון חלומו של פרעה את כל העם המצרי ולאפשר לו להתכונן לשנים הרעות, אבל במקום זאת החליט לאגור תבואה בעצמו ולשעבד את העם בשנות הרעב. יוסף תמיד רוצה לעצמו עוד כח, והוא לא מהסס להשתמש בכוחו על מנת ׳לסגור חשבונות׳ אישיים עם אחיו, ואף ׳לסדר׳ אותם כלכלית לאחר מכן. עוצמתו של יוסף אינה יודעת גבולות וחוקים. היא אינה שבעה לעולם.
המנהיגות האחרונה היא של יהודה. הוא, לעומת אחיו יוסף, אינו כוכב, וחייו רחוקים מלהיות מושלמים: הוא משקר למחותנת שלו, מתפתה לה כשהיא מחופשת לזונה ובורח מאחריות. ויחד עם זאת, הוא משתנה ומצליח לכפר על טעויותיו בעזרת תכונות האופי שלו: חמלה (הסירוב של יהודה להרוג את יוסף), עמידה בהתחייבויות (יהודה מתעקש לשלם את חובו לאישה שחשב לזונה, תשלום שבמעמדו יכול היה להתחמק ממנו בקלות), יכולת להודות בטעות גם במחיר של השפלה ציבורית (׳צדקה ממני׳ אומר יהודה כשהוא מודה שהוא זה שהכניס את תמר להריון) ונכונות להקריב את עצמך למען מטרה נעלה יותר (יהודה מוכן להישאר כעבד ליוסף במקום בנימין כדי שלא לצער את אביו). החוט המקשר בין כלל הדברים, היא שמנהיגותו של יהודה היא כזו של מי שרואה את עצמו כמשרת בסיפור שגדול ממנו.
לכאורה נדמה שמנהיגותו של יוסף מנצחת את כל הסוגים האחרים ושולטת בסיפור כולו. אך התורה אומרת לנו במפורש שמשהו בסוג המנהיגות הזה לא עובד: בכל מקום שבו יוסף מגיע לעמדת כח - הוא גם מאבד אותו לחלוטין. האחים מוכרים אותו; פוטיפר משליך אותו לבית הסוהר; שר המשקים שוכח אותו; והמלך שקם אחרי פרעה לא יודע אותו.
לעומתו זוכה יהודה לברכת אביו להנהגה ומאז ועד היום אנחנו נקראים על שמו - ׳יהודים׳. התורה מנסה להגיד לנו שהמנהיגות הכוחנית עובדת לזמן קצר, אך אינה נשכחת בטווח הארוך. דווקא יהודה הוא זה שמחזיק מעמד, ואכן כשקם המנהיג החדש של עם ישראל, משה רבנו, התכונות המאפיינות אותו דומות הרבה יותר לאלו של יהודה מאשר לאלו של יוסף.
גם בימים אלו, ימים של קמפיין בחירות, נדמה שסוגי המנהיגות של יוסף, ראובן, שמעון ולוי שולטים בשיח הציבורי והפוליטי. אבל התורה אומרת לנו שבראייה לטווח הרחוק, יכולות כמו חמלה, הודאה בטעות ונכונות להקריב ולשרת מטרה גדולה יותר הן התכונות שיוצרות מנהיגים גדולים. אז בדומה לאיחול ששמענו בעבר, אני מאחל למנהיגינו בתקופה הקרובה ובכלל - ׳תהיו יהודה-אים!׳
הכותב חבר מועצת העיר ירושלים מטעם תנועת ׳התעוררות׳ לשעבר, ממייסדי RiseUp ומנכ״ל ImpactTechNation