השאלה המרכזית שאיתה הציונות הדתית צריכה להתמודד, להישיר מבט ולהפסיק להתחמק מלהשיב עליה היא:האם אנחנו, הציונות הדתית, רוצים ומוכנים להוביל בהנהגת המדינה?
הציבור הדתי השתלב בתחומים רבים כגון: כלכלה, היי-טק, תקשורת, מדע, משפט, ביטחון ועוד. רק בתחום הפוליטי אנחנו, הציונות הדתית, לא מיישמים את אותה המדיניות שאנחנו מיישמים בשאר התחומים.
סביב ההתרחשויות הפוליטיות בתקופה האחרונה והדיבורים האינסופיים על בחירות, חשוב לי להדגיש באופן חד וברור. בשנת 2019 אין מקום למפלגה סקטוריאלית.
הציבור הדתי-לאומי הוא מן ציבור כזה שנמצא בתווך. ציבור שמשלב חיי רוח לצד חיי מעשה, תורה ועבודה. לא חרדים ולא חילונים, מן ציבור כזה שנמצא באמצע.
ואני תוהה כבר שנים בקול, אם אנחנו מתגוררים בשכנות ליד עם ישראל, משרתים לצד עם ישראל, לומדים ביחד באקדמיה ועובדים יחד באותה העבודה, אז למה, למען השם, כשמדובר בפוליטיקה אנחנו מתבדלים ומסתגרים?
למה כ"כ נוח וטוב לנו להיות בפוליטיקה עם כאלו שדומים לנו. אבל בדיוק כמונו?
ואני ממשיך ומקשה על עצמי ועל הציבור שלי: ממה אנחנו מפחדים? האם אנחנו לא מספיק בטוחים בעצמנו ובדרכנו?
בחלוף השנים, הציבור הדתי לאומי הינו ציבור, המשתלב יותר ויותר בציבוריות הישראלית ובמרחב הציבורי. שותף פעיל הנושא בנטל הציבורי לא פחות (אם לא יותר...) מכל ציבור אחר.
אנחנו כציבור אוהבים שאומרים עלינו ובעיקר ע"י עצמנו, שהציבור הדת"ל הינו ציבור ערכי, אידיאולוגי, ציוני ומשמעותי מאוד. יש בהחלט במה להתגאות ומספיק סיבות לטפוח לעצמנו על השכם. זה אולי נשמע ציני אך זו האמת לאמיתה.
וככאלו, מצופה מהציבור הדתי שישתלב וישפיע על מדינת ישראל גם בתחום הפוליטי. זאת אומרת, לקפוץ למים הסוערים של הפוליטיקה ולהשתלב במפלגה כלל ישראלית, להיות חלק ממנה ומתוכה להשפיע.
הציבור הדתי לאומי עבר שינויים לא קטנים בשנים האחרונות, זה מתבטא בגיוון, בתפיסה הדתית, בחינוך, במטרות שמציב לעצמו ועוד כהנה וכהנה. השינויים הם טובים וגם טובים פחות. אבל לטעמי השינוי המשמעותי והחשוב ביותר הוא התחושה שלהיות חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא 'עם ומדינת ישראל'.
יש שיגידו, שהזרעים נזרעו עם רצח רבין ז"ל שהיווה עבור הציבור הדת"ל קוו פרשת המים דרמטי. ציבור שלם שברגע אחד הואשם והרגיש צורך כציבור, שמה שהיה עד כה חייב להשתנות. הציבור הדתי לאומי בבת אחת הרגיש צורך לפרוץ החוצה ולא להמשיך ולהסתגר בישובים לדתיים , בצבא בפלוגות נפרדות – מסלול הסדר, בעבודה עם סביבה דתית וכו'.
לי נדמה שהמילה סקטוריאליות היא מילה נרדפת לפחד. הרצון לשמור על עצמך מפני הכלל, להיות לצד אלה הדומים לך, לחשוב אותו הדבר – כל אלו מתאגדים יחד לחשש ולפחד להיות חשוף ל'אחר' ל'שונה' שאינו כמוך. הפחד הזה משתיק, מחליש ומבדל.
זה לא אומר שברגע שהחלטנו להצטרף למפלגה כלל ישראלית, המשמעות נטישת הדרך, טשטוש האידיאולוגיה והעקרונות שעד לפני רגע האמנו בהם. ממש לא. ההיפך הוא הנכון, מהמקום בו אנו נמצאים ובדרך שהאמנו ומאמינים, אנחנו ממשיכים להשפיע מתוך עמדת כוח ובאמונת צדקת דרכנו.
אני נזכר שבעת השירות הצבאי שלי ביחידת עורב גולני, כדתי בין חילונים התווכחנו רבות בנושא 'דתיים-חילונים' ונשאלתי לא פעם "איך זה להיות באמצע, בין החילונים לחרדים?" השבתי, שאני לא מרגיש 'אמצע' אלא מרגיש 'חלק'. וזה העניין, אנחנו חלק בלתי נפרד מעם ישראל. ונפרד זה סקטוריאלי.
הגיע הזמן שהציבור הדתי לאומי יפנים שגם ובעיקר בפוליטיקה יש להשתלב במפלגה גדולה כלל ישראלית ולהשפיע על ההנהגה הישראלית. אין לנו, הציונות הדתית, את הלוקסוס להמשיך ולהתבצר ולהסתגר. האחריות שלנו שהיא גם זכות, להיפתח ולהיות חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא 'עם ישראל'.
גבירותיי ורבותי, אחיי, בני ובנות הציונות הדתית, הגיעה העת להתמזג עם המפלגות הגדולות כדי להוביל ולהיות חלק מהנהגת המדינה והעם. במידה ונמשיך לבחור בסקטוריאליות, נגיע להשפעה מוגבלת של מנדטים. ספרה אחת לדעת הפסימיים ודו ספרתית (עד כ-12 מנדטים - תיקרת זכוכית) לאופטימיסטים. אך עדיין השפעה מוגבלת.
עלינו להחליט. ציונות דתית – הובלה או היגררות. אין דרך שלישית!
נבו כץצילום: באדיבות המצולם
נבו כץ, יועץ תקשורת ואסטרטגיה, ממייסדי פורום "ליכודתי"