עוד מימי התלמוד התנסתה מערכת החינוך בלחצים למיין ולסגור את שערי בית הספר בפני מי שנמצאו "לא מתאימים". הסיבות תמיד היו מגוונות: משפחה לא טובה, מעמד כלכלי נחות, שונות.
הגמרא בנדרים אומרת: היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה ומסתבר שההפניה הזו פונה אל אותם שרצו לשייך את התורה לקבוצה מסוימת.
כאשר העבירו את רבן גמליאל משררתו עקב התנהגותו כלפי רבי יהושע, מספרת הגמרא בברכות שסילקו את שומרי בית המדרש, והתמלא בית המדרש בארבע מאות ואולי אף בשבע מאות ספסלים חדשים.
רבן גמליאל הציב שומר בבית המדרש כדי להבטיח את איכות הלומדים אבל הגמרא רואה זאת בחומרה - כי מניעת התורה פירושה מניעת ההשכלה ומניעת הטוב מבעליו. התורה ולימודה אינם מורשה לשכבה מסוימת בעם אלא מורשה לכלל העם (כפי שמופיע באגדה על רבי ינאי).
זאת ועוד, הלל הזקן, המורה הדגול שיסד את התורה - היה האדם ששומר בית המדרש בדורו מנע ממנו כניסה לבית המדרש. אלמלא רצונו העז ללמוד, גם בשלג וגם בקור, לא היה זוכה ללמוד (ראה סיפור בגמרא יומא) ולא היינו זוכים כולנו, עוד דורות רבים, ללמוד מהתורה ששיפע בה את העולם. ותורה מה היה עליה? ומה היה עלינו אנו?
אנו רואים שאין חידוש בניסיון למניעת תורה מבעליה. אבל גם אין חידוש בהתקוממות נגד ניסיון זה.
כפי שאנו יודעים ניסיון סגירת השערים מנוגד לכל ערכי התורה המיועדת לכלל העם. התורה איננה נחלה של שבט, קבוצה או אליטה - אלא נועדה לעם כולו. מורשה קהילת יעקב.
ערכים אלה התממשו במציאות כאשר מערכת החינוך היהודית-הקהילתית, בהתמודדות אמיצה, פעלה להענקת חינוך שוויוני לכלל ילדי ישראל מתוך תחושת מחויבות והדדיות, לעיתים אף מול כוחות חזקים בתוך הקהילה עצמה.
כאז כן עתה: תפקידה של מערכת החינוך במדינת ישראל הוא להיות מקום של חיברות, השתלבות והכרות הדדיים. על מערכת החינוך לעשות זאת מתוך כבוד לאדם הבא בשערי הלימוד. את תפקידה זה צריכה מערכת החינוך לקיים תוך הענקת מרחב למידה משמעותי ומפתח לכל ילד וילדה, מרחב שנותן הזדמנות אמיתית לרכישת ידע וכלים לקידום אישי. הזדמנות למימוש כוחם של תלמידים להפוך לחברת המחר. חברה מפותחת ומשגשגת, מוסרית ומחויבת לפרטיה השוני ולקהילה כולה.
לאור זאת, יש לטעון כנגד כל אפליה וגזענות כלפי תלמידים. יש לטעון כנגד בורות וחוסר הכרות, כנגד ניכור של עולם החינוך כלפי תלמיד ועולמו, הקשרו וחוויית חייו. כל תלמיד באשר הוא. בורות וניכור מפעילים גזענות ואפליה.
ברור כי ללא חשיפה, לימוד, הכרות והקשבה מתוך כבוד, לאתגרי הזהות וההשתלבות של בני הקהילה, לא יצלח המעשה החינוכי.
ברור שניכור של מערכת חינוך אל מול זהות תלמידים ותלמידות שלה עצמה יכולה לייצר מצב אבסורדי בו איש חינוך נוהג בצעד אנטי חינוכי בעליל ומפקיר את המשמרת שלו בחינוך ילדי ישראל ואף הופך עצמו לשותף בהרס החברה.
מעשה מדיר כמו המעשה שפורסם לאחרונה, בו נסגרו שערי מוסד חינוכי בפני תלמידים בני העדה הוא פגיעה חמורה בחברה כולה. לא מדובר רק בתלמידים שהופלו לרעה בשל גוון עורם אלא בכל המעגלים החברתיים הסובבים אירוע רע זה. כל מי שהינו איש חינוך אמתי צריך לחוש מיאוס ולמחות על התופעה הזו ולפעול למיגורה בכל המערכת ומכל המגזרים.
רוחמה גבל-רדמן, מנכ"לית עמותת יסודות שבמכללת הרצוג