קוראים לי ישראל, ואם תשאלו אותי מה אני יותר מכל - אומַר לכם שאני ישראלי, ציוני ויהודי. עד כדי כך שאני זוכר כאילו זה היה אתמול, איך לפני מאה שנה החלוצים הגיבורים הקימו כאן מאפס יישוב יהודי בארץ ישראל, נלחמו בביצות, במחלות ובערבים שפרעו בהם. אני מכיר אישית חלק מגיבורי תל חי וחניתה ודגניה וכנרת, ואפילו השתתפתי בהקמת יישובי חומה ומגדל. אני זוכר איך כמה שנים אחרי כן, במלחמת יום העצמאות, נלחמנו מעטים מול כל צבאות ערב, ואני זוכר איך היישוב היהודי הקטן והחלש כמעט נמחק מעל פני האדמה. אני זוכר איך לקראת סוף המלחמה, עם הרבה עזרה מלמעלה, קם 'הזקן', בן גוריון והכריז על הקמת המדינה.
אני זוכר איך לא היה כאן אוכל בהתחלה, צנע קראנו לזה. אני זוכר איך עמדנו בתור לחלוקת החמאה, ואני זוכר את החיים בפחון הדולף במעברה. "שישה בכרס אחת" זה מרווח בהשוואה למה שהיה שם.
ירושלים של זהב
אני זוכר איך תשע עשרה שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים, הרב גורן תקע בשופר ליד הכותל המשוחרר, מוקף עשרות צנחנים דמעות בעיניהם והם מרכינים ראשם מול קיר האבן הפועם. אני זוכר את החיילים הגיבורים שלנו משחררים את יהודה ושומרון ואת מערת המכפלה, ואני זוכר איך הכי התרגשתי כששמעתי את הקריאה של מפקד הצנחנים: "הר הבית בידינו", ואת כל העולם משתומם איך שוב יכולנו לכל צבאות ערב. אני זוכר איך רגע לפני המלחמה שאלו אותנו מי האחרון שיכבה את האור כשכולנו נברח מכאן, והנה - שוב ניצחנו וחזרנו אל בורות המים, לעיר ולכיכר, אל הכותל המערבי ולירושלים של זהב.
וגם את הגיבורים החדשים שקמו אחרי המלחמה אני זוכר. אלו שהלכו לגור בחברון מול המון ערבי, ובעקשנות ובמסירות, ממש כמו אחיהם מלפני קום המדינה, חידשו את החיים היהודיים בעיר, נגד כל הסיכויים. ואת חבריהם בעופרה ובבית-אל, בשילֹה ובקדומים, שהפריחו את השממה, נגד הרוח. אני זוכר את המשוררת הלאומית נעמי שמר עולה בראש עשרות אלפי חלוצים לסבסטיה וקובעת: "כאן יהיו חיים יהודיים", והיום חיים שם אלפי משפחות. הו, כמה שהיא צדקה.
אנטבה
וגם את המפקד האגדי יוני נתניהו אני זוכר. איך הוא מסר את נפשו במבצע לשחרור החטופים באנטבה. וכשחיים יבין הודיע על המהפך של מנחם בגין, אני זוכר בדיוק איפה הייתי וכמה חיכינו למהפך הזה. ואני זוכר בצער איפה הייתי כשהוא הודיע על הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. ואת מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, ואת מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה, ואת המבצע בעזה - הראשון והשני. אני זוכר כמעט הכל.
אלוהים
כך שכששואלים אותי מה אני, אני אומר שאני ישראלי וציוני, כי אני פשוט אוהב את המדינה שלי, עם כל ה'קונצים' שלה. אני אומר שאני יהודי גאה, כי גם אם אני לא הכי מקפיד, אני יודע שמה שחיבר אותנו למקום הזה ונתן לנו כוח להוסיף וללכת במשך שישים וחמש שנים מאז הוקמה המדינה, ואלפי שנים לפניה, הוא היהדות שלנו, המשפחה שלנו, השבת, הקידוש, החיבור לאלוהים. כן, גם אם אני לא כל כך דתי, אני יודע שאנחנו צריכים לשמר את הדברים האלה שנותנים לנו משמעות ועושים אותנו למי שאנחנו.
מי ינהל את המדינה?
אז אמנם פוליטיקה לא מעניינת אותי, אבל כשאני שואל את עצמי מי החבורה שתוביל את העם היהודי בן אלפי השנים קדימה ובכיוון הנכון, מי המפלגה שתנהל את המדינה בדרך ישראלית, ציונית ויהודית, כפי שהיה בעבר וכמו שצריך להיות, אני משוכנע ש'הבית היהודי' היא המפלגה הנכונה. היא המפלגה שאני הכי מתחבר אליה.
כי יש בה הכל: דתיים וחילוניים, עשירים וכאלו שפחות, צעירים ומבוגרים, קצינים קרביים וסתם 'קרביים', חובשי כיפות סרוגות ונטולי כיפות, מתיישבים ועירוניים, נשים וגברים, ספרדים ואשכנזים, אבל יותר מכל יש בה אותי - ישראלי, ציוני ויהודי גאה.
הכותב הינו מנכ“ל תנועת ”מעייני הישועה“.