יום אחד בשנת תשע"ד אשתי, רבקה, שואלת אותי, תגיד, יאיר, אני חושבת להיות פונדקאית, מה אתה אומר? לא זוכר שעסקנו בשאלה הזאת לפני כן, אבל לא הייתי צריך זמן רב כדי לענות.
עיינתי בסוגיה ההלכתית והבנתי שיש כאן שני עניינים, קטן וגדול. השאלה הראשונה היא מי נחשבת האם מבחינה הלכתית, ובזה נחלקו הדעות – אבל זו סוגיה שאפשר לעקוף בהיבטים הציבוריים שלה על ידי קביעה שהפונדקאית והאם תהיינה בנות אותו לאום, וכשיגדל הילד יהיה אסור בקרובות שתיהן. השאלה השנייה, והיא הדרמטית, היא אם נניח שהפונדקאית היא האם, האם הוולד ממזר, ובשאלה זו כמעט שאין מי שמטיל ספק בכשרותו של הוולד.
עכשיו תראו, זה לא רק ידע הלכתי אלא גם גישה הלכתית. יכול אדם לומר שהוא לא אוכל איזה מאכל לא משום שהוא בטוח שזה אסור אלא כי יש סיכוי של 2% שהוא אסור. אני מבין מאוד את הגישה הזאת, גם אני אוהב ללכת על בטוח. אבל חשוב להבין את המחיר. ההליכה על בטוח בענייננו משמעותה שרק פנויות תוכלנה לשמש כפונדקאיות. תוסיפו לזה את התנאים הנוספים הנדרשים כדי לאשר פונדקאית – ילדה לפחות ילד אחד והיא מגדלת אותו, בת 22 עד 38, לא נמצאת במצב כלכלי ירוד, כזה שמעלה חשש שהיא נכנסת לתהליך רק בשביל הכסף וככזאת כושר העמידה שלה על זכויותיה מול ההורים עלול להיפגע. יוצא מכל זה, שעד שינוי הנוהל שאפשר גם לנשואות להיות פונדקאיות, רק חד הוריות יציבות כלכלית שיש להן מערכת תמיכה משפחתית מספקת, כי את צריכה עזרה עם הילדים כשאת חלשה / מקיאה / חווה צרבת וכו' לאורך תשעה חודשים. בקיצור, כמו שאתם מבינים פנויות לא עמדו בתור להיות פונדקאיות, וההחלטה לאפשר גם לנשואות ניתנה לאחר שזוגות חיכו שנים בהמתנה עצובה.
-
עוד באותו נושאאמהות של ממזרים? נשים דתיות שבחרו להיות פונדקאיות
08/07/21 15:37
אז אחרי כל ההקדמה הזאת היה לי ברור שאם אישתי מעלה את זה, ובאותה נקודת זמן לא התאים לנו כמשפחה ללדת עוד ילדים משלנו – אני מסכים. נפגשנו אפוא עם ההורים לשעתיד ונוצר חיבור ראשוני טוב. אחר התחיל תהליך של פגישות עם אנשי מקצוע לפי פרוטוקול מסודר – עם רופא שמוודא איתנו שאנחנו יודעים מה ההשלכות האפשריות של התהליך על הגוף, עם סוכנת ביטוח כדי שיהיו לנו חוזה שמבטיח פיצוי בכל מקרה של נזק כלכלי וגופני, עם עורכת דין כדי שיהיה לנו חוזה טוב ומאוזן, עם פסיכולוגית שראיינה את שנינו בנפרד לראות שאנחנו מתאימים ויודעים לקראת מה אנחנו הולכים. אחרי כל זה הלכנו לוועדה לנשיאת עוברים שראיינה את שנינו נפרד כדי לוודא שאנחנו נכנסים לעניין מן המניעים הנכונים ובראש צלול.
אושרנו בשעה טובה. אחרי כמה סבבים של שאיבה והפקדה, ההיריון נקלט. חגגנו ארבעתנו בשמחה רבה. אציין כאן שההריונות של רבקה לא קלים, בחילות, הקאות וצרבות מהיום הראשון ועד האחרון, ועדיין זה לא גרם לה להסס אם לקבל על עצמה את מעשה הפונדקאות. כמו שהיא נוהגת לומר, ההיריון קשה אבל גידול הילדים קשה יותר, ומה הם תשעה חודשים לעומת כל החיים. במקביל להתפתחות ההיריון למדנו להכיר לעומק את משפחת ההורים המיועדים. אנחנו פגשנו את הסבא והסבתא המיועדים משני הצדדים, וההורים פגשו את הילדים שלנו. לפעמים שואלים אותנו, איך הסברתם לילדים? האמת, לא מסובך. סיפרנו להם על זוג מתוק שהכרנו שרוצים מאוד ללדת ילדים, אבל לאישה יש בעיה ברחם והיא לא יכולה, ומכיוון שאימא יכולה, אז היא הסכימה לשמור על העובר עד שהוא יהיה מוכן לצאת, ואז נחזיר אותו להורים שלו.
אז ההיריון החל, עם כל הקשיים וההתרגשות. לבדיקות השגרתיות הלכנו לפעמים בהרכב של שני זוגות, דבר שאולי הרים כמה גבות במסדרונות קופת החולים. אחרי הסקירה המוקדמת, שבה התגלה מינו של העובר, מצאו ההורים דרך מקורית לבשר זאת להוריהם: יש לנו מוהל! הם התכוונו אליי, שכן אני מוהל במקצועי.
בשבוע 34 הייתה לאשתי ירידת מים מוקדמת, והיא אושפזה בבית החולים בידיעה שתהיה שם עד הלידה. במהלך האשפוז ההורים המיועדים, שגרו לא רחוק, ביקרו אותה ודאגו לה, וגם לקחו את הילדים שלנו באחד הערבים לסרט ולארוחת ערב במסעדה.
למחרת בבוקר, שבוע אחרי תחילת האשפוז, אשתי ילדה תינוק קטן ומתוק שנמסר מיד לחיבוק אוהב של אמו. מעט אחר כך נלקח הילד במצב מצוין לפגייה, ושם היה שבוע עד ששוחרר. בשבועות הבאים גדל והתחזק עד שהיה מוכן לבוא בברית המילה.
היה מרגש מאוד למול את הבן, וזה חיזק את תחושת השותפות הממשית שלי. האירוע התקיים, כך יצא, ביום ההולדת של רבקה, והמשפחה דאגה לה לעוגת יום הולדת. נכחנו באירוע בהרכב משפחתי גדול, רבקה נשאה דברים מרגשים והרגשנו חלק משמעותי בשמחה.
היום הילד בן חמש שנים ויש לו גם אחות קטנה, ואנחנו מרגישים קרובים ומחוברים למשפחה ושמחים שהייתה לנו הזדמנות להיות חלק ממסע מרגש של הבאת חיים לעולם.
אני מצרף שיר שכתבתי סמוך ללידה:
כַּמָּה אַהֲבָה וְכָבוֹד וּפַחַד
בְּמָקוֹם אֶחָד
שְׁנֵי זוּגוֹת אֲחֵרִים
נִפְגָּשִׁים לַעֲשׂוֹת חַיִּים
עוֹר עֲצָמוֹת
וָדָם
אֵבֶר וְגִיד וְרִקְמָה
וְיָד עַל הַדֹּפֶק שֶׁנּוֹפֵל
וְקָם
כְּשֶׁיָּצָא הָרֹאשׁ הַזָּעִיר
הַמְּקֻמָּט הַמֵּאִיר
וּבָכִית
כַּמָּה יָפָה הַתִּינוֹק בְּעֵינַיִךְ
וְכַמָּה טוֹבוֹת הֵן
וּכְהֶרֶף עַיִן אַתֶּם
וְתָמִיד הֱיִיתֶם
הוֹרִים