שיחה עם יענקי. דיברנו בעבר, התקשרתי לבירור טכני קצר.
יענקי הוא בכור למשפחה ברוכה שאביו אובחן בסרטן קיבה, ונגע ללבי. הוא שמח לשיחה, שיתף שהמדריך המפורט למיצוי זכויות ששלחתי בזמנו היה עבורם יעיל ונוח, ממש מידע על מגש של כסף, תרתי משמע.
"אבא סוף סוף חזר הביתה, אחרי חצי שנה של אשפוז מתיש", הוא סיפר. רק בשבוע האחרון התחיל להרגיש טוב יותר והם מקווים שהם באקורד הסיום של הדרמה. בראש שלי תוך כדי מנקרת השאלה - מה יהיה על הקצבה אם האירוע אכן תם? אך מתברר שסרטן, לעיתים, הוא לא סתם סרט. החלמה ממה שעבר היא סדרה טורקית של כמה עונות. הוא עדיין חלש להחריד, זקוק לבידוד, ולא יוכל לעבוד בשנה הקרובה. צר לי על המצב הרפואי אבל לא יכולתי להימנע מפרץ ההקלה על רשת הביטחון הכלכלית שנותרה..
ומפה המעבר היה רך לנושא הטעון הבא.
כמעט סיימנו, ואז יענקי השחיל בהתפתלות שיש עוד משהו. "אני זוכר שדיברנו בזמנו על ליווי רגשי, לילדים אולי, ו...אולי זה כן רלוונטי בסוף". רק למפרע הבנתי את עומק אי הנוחות ובעיקר האומץ שזה דרש ממנו. הסברתי לו שהליווי שלנו מותאם למבוגרים, לילדים אוכל להפנות אותו לעמותות אחרות. ואז הוא תיקן אותי באומץ: "האמת שאני בעצמי בתקופה האחרונה עובר דברים".
קצת הופתעתי. מדובר בחרדי הארדקור, כזה ששפה רגשית פחות שפת אם שלו. שלעולם לא יקרא לי בשמי, שפונה אלי בריחוק אופייני ומדבר אלי רק בגוף רבים, סגנון שמשום מה ממיס אותי כל פעם מחדש אבל פחות מתכתב עם הצפה של צורך רגשי...
יענקי המשיך: "ודווקא בתקופה האחרונה, כשהמצב נרגע וצריך אותי פחות - התחלתי לפתח חרדות". גם את זה הבנתי לעומק. טיימינג קלאסי. אמרתי לו שזו תופעה מוכרת, "לפעמים דווקא כשהכל נרגע פתאום הנפש מרשה לעצמה לחוות מה שעד עכשיו הדחיקה כי המציאות ועומס החיים כפו עליה".
ואז הגיע המכשול הבא- כסף. אצלי מיד נדלק הצורך להבטיח שיקבל ליווי דרכנו, שלא יחנק גם תחת הנטל הזה, וניסיתי לבדוק התאמה. אמרתי שמבינה שהכותרת היא בעצם חרדות. הוא אישר, ואחרי שנייה של היסוס הבליע בלחש "וגם דיכאון". נאלמתי. איזו גבורה.
בדקתי את הצד הטכני - זום פחות רלוונטי כי "אין לי אינטרנט", אבל ישמח למפגש פרונטלי. ואז הוא העיר שחשוב לו לדעת מה רמת יראת השמים של המטפל. יש משהו בטוהר הזה שפשוט חודר שריונות. שמחתי שדווקא אני על השיחה הזו, כמי שמכירה את הניואנסים המגזריים מצד אחד, ולא נרתעת מלעקוד פרות קדושות בעת הצורך מצד שני. "העדיפות שלי לחרדי דווקא, ויותר מזה - כמה שיותר חזק וירא שמים. חושב שרק כך ארגיש בנוח ומחובר למסרים", הוא אמר.
אמרתי לו שאני מבינה מאוד את הצורך במטפל שיכיר את המורכבות המגזרית, אבל ביקשתי שישים לב שהוא לא מערבב בין שני עולמות שונים. "יש בחיים את המקום הדתי - התייעצות עם רב, שיתוף בקשיים רוחניים, אלו נושאים ששייכים לעולם הרוחני שלך. ויש את המקום הרגשי. שם הדת היא רקע חשוב, אבל היא לא הפקטור היחיד. שם אתה צריך מקצוענות דווקא בתחום הזה של הנפש", הארכתי בהסבר. "ושוב, מבינה את הרצון למטפל חרדי, אבל עדיין יש טווח רחב של מטפלים דתיים/מסורתיים שיוכלו להתאים".
"מניסיון", הוספתי, "מטפל טוב תמיד יכבד את עולם הערכים של המטופל שלו, ולעולם לא יתנגח בו. זו כמובן החלטה שלך, אבל אולי לא כדאי לשלול מראש". הוא שוב הקשיב בריכוז וענה - "אוקי, אני רק מציג עדיפות. אם אין לכם - אחשוב גם על הכיוון הזה".
רציתי לעבור לשלב השאלות האישיות יותר, אלו שעוזרות לנו לדייק את בחירת המטפל, אבל בסיטואציה הזו הכל כ"כ רגיש מגדרית, מגזרית ורגשית, לכן הקדמתי ושאלתי בזהירות אם זה בסדר שאשאל כמה שאלות לצורך ההתאמה. הוא שוב קצת התפתל, ואז הודה בשקט שיהיה לו הרבה יותר נוח להיפתח מול גבר. התנמסתי בפעם הלא סופרת כבר. הבהרתי לו מיד שזו לא שיחת טיפול אלא רק דיוק צרכים, ושכמובן הטיפול עצמו יתקיים מול מטפל. וכרגע לא צריך להיכנס לעומק, רק לתת רקע. "אל תאלץ את עצמך לשתף במה שלא בטוח לך", אמרתי לו. הוא הקשיב בשקט, ויכולתי לשמוע דרך השפופרת שמשהו בו נרגע.
"עם מה אתה בעיקר מתמודד כרגע שהיית רוצה שהליווי יהיה סביב זה?", שאלתי שאלה ראשונה בפרוטוקול. הוספתי שבעצם כבר דיברנו על זה - חרדות, מצב רוח. (בכוונה המרתי "דיכאון" ל"מצב רוח" כדי לרכך, אבל במחשבה שנייה החלטתי להניח את הדברים על השולחן וחזרתי בפשטות-) ודיכאון.
רציתי להמשיך הלאה כי היה לי ברור שזו התשובה והייתי מרוצה שחסכתי לו לפחות שאלה אחת מאתגרת, אבל הוא שתק שתיקה של "יש לי מה לומר אבל קשה לי כמו לאורך כל השיחה" אז שתקתי גם.
הוא המשיך אחרי השתהות: "כן, אלו שני הדברים שאני הכי סובל כרגע, אבל יש עוד. לא רק סביב המחלה. אני לא איש מקצוע שיודע להגדיר, אבל לדוגמא - יש בי פחד מכל סימן רפואי קטן.. אתם מבינים למה אני מתכוון?", עניתי מיד מדם לבי כמעט - "כן. היפוכונדריה....", הוא לא הכיר, ותרגמתי לו- "התחושה הברורה הזו שכל כאב ראש זה סרטן במוח". הוא הזדהה מיד. רציתי לומר לו שגם אני סובלת מזה מנסיבות ברורות אבל השארתי לעצמי.
הוא נשם עמוק והוסיף - "ויש גם ריקנות.. פחות משמעות בחיים. דברים שפעם הייתי עושה בכיף היום עושה אותם בלי טעם. רק כשגרה.." סימפטום דיאסאמי קלאסי לדיכאון תייקתי לעצמי בראש, אבל הכאב שלו היה חזק מניתוח.
ווידאתי שבאמת הסרטן טירגר, והוא אישר - "לפני הכל היה טוב", והוסיף בכאב שגם מה שבוודאות לא קשור לסרטן כמו הריקנות - הוא לא חווה לפני. נכמר לי הלב ואמרתי כדי לנרמל שבכל זאת הוא עבר פה חתיכת אירוע, טבעי שצפים דברים נוספים.
ואיזה מידע זהב הייתי מפסידה אם הייתי נחפזת לסעיף הבא אחרי הסיכום של 'חרדות ומצב רוח' כמו שתכננתי... שתיקה שווה זהב. לא רק כי היא מאפשרת לצד השני להפתח. כי היא נותנת כאפה של צניעות, תזכורת קריטית שבסוף אנחנו לעולם מתנהלים מול קצוות של קרחונים.
"מה אתה מרגיש שיעזור לך יותר כרגע?", עברתי לסעיף הבא, "כלים פרקטיים, או מקום לדבר ולעבד את מה שאתה עובר?", הוא התקשה לענות, ובסוף מצא עוגן תלמודי: "אני לא יודע... יש מעלה בשיחה, כתוב ש'דאגה בלב איש ישיחנה"'. השאלה אם זה באמת מה שאני צריך. כי ברוך ה' כן יש לי עם מי לדבר". הייתי חייבת לקטוע ולהסביר שיש הבדל תהומי בין לשתף עם חבר מהישיבה לבין שיתוף איש מקצוע, שיודע איך להגיב מקצועית ולאן להוביל את המילים. זה חיזק אצלו את ההבנה שהוא זקוק באמת לעיבוד עמוק.
סיכמתי שנעשה בדיקה ובכל מקרה אחזור אליו עם תשובה, חיובית או שלילית. "תודה על הסבלנות שלכם", הוא אמר, "רק מהשיחה הזו הבנתי עד כמה דחוף לי... להתחיל טיפול"
סיימתי את השיחה נסערת מתמיד. 'לא באמת אכפת לי איך ואיפה' נשבעתי לעצמי, 'הוא מצדו הוריד הגנות וחשף כזה כאב, זו אחריות שלי לחבר אותו למענה רגשי, אצלנו או במקום אחר'.
טוב, זו לא באמת אחריות שלי, אבל כשלב פוגש לב ההגדרות היבשות לפעמים קצת מטשטשות.
הוא לא יישאר עם זה לבד. מילה שלי.
----------------------
נעים להכיר: מה זה בעצם מת"מית?
פורמלית, מת"מית היא מנהלת תיקי משפחות בעמותת "יד תמר", המסייעת למשפחות חולי סרטן ובני משפחותיהם במצבי משבר.
מעשית, זהו תפקיד שמתחיל היכן שהבירוקרטיה והרפואה היבשה עוצרים. פוגשת משפחות ברגעי הכאוס הכי מטלטלים שלהן, ומנסה לעזור להן לארגן את השברים מחדש - ממיצוי זכויות ועד ליווי רגשי ותמיכה קהילתית.
המדור "מיומנה של מת"מית" נולד מתוך תיעוד המקרים שטיפלתי. בשלב מסוים, הנפש לא יכלה להכיל את ההצפה בתוך שורות נתונים יבשות, והתיעודים הפכו ליומן אישי שנוגע בתפר העדין שבין החיים, המוות ומה שביניהם.
(חשוב לציין: השמות והפרטים המזהים בכל הסיפורים שונו ושובשו עד בלי הכר, כדי לשמור על פרטיותן המלאה של המשפחות).
בשיתוף יד תמר