יענקי, אברך חרדי מבני ברק, בכור ל13 אחים, בן 28 נכנס לי ללב. כשדיברתי איתו זה היה חמישה ימים אחרי שאביו אובחן בסרטן קיבה. כבר למחרת אושפז באיכילוב והחל לקבל כימו. פרוטוקול טיפולים אגרסיבי כמו הגידול שהביא אותו לשם, ובינתיים הספיק לחטוף זיהום. כרגע מורדם רוב הזמן. רק לפני שבוע הם חגגו סיום מסכת יחד. הסדקים בקולו צעקו שבר. החיים נותנים כאפות לפעמים.
לרוב בשלב הזה שכל כך סמוך לגילוי המשפחה שקועה כולה בעניין הרפואי. רופאים, בדיקות, חוות דעת. הראש עוד לא בשל למיגרנת הזכויות, ואפילו ליווי רגשי מרגיש מנותק מעוצמת המהלומה שלא מתעכלת.
אבל יענקי ביקש לשמוע הכל, את מכלול הזכויות והנגזר מהן. אני כמובן לרשותו, אבל רגע לפני שצללנו יחד שאלתי בעדינות אם הוא בטוח שהוא בנוי לעומס המידע הזה כרגע, בתוך הטלטלה הטרייה.
'אני הבכור', הוא אמר בשקט, ציפה שאבין לבד. 'אתה הבכור...' הדהדתי בחוסר הבנה. 'מי ידאג להם כלכלית? אמא לא יודעת אפילו את פרטי חשבון הבנק. אבא ניהל הכל ביד רמה. ב10 לחודש תרד המשכנתא. ב15 האשראי. אני צריך לדאוג שיהיה כיסוי. אבא לא יחזור לעבוד בקרוב, ויש פה משפחה להחזיק'. חושבת שזה היה הרגע שבו, ללא ידיעתו, הוא קיבל אצלי את הכינוי "הנסיך החרדי".
אבא שכיר, עובד כר"מ בישיבה. על 6000 ברוטו. אמא עקרת בית.
'המעסיק הפריש לו "פנסיית נכות", נכון?' שאלתי, 'מקווה... אני לא בטוח...', הוא ערער אותי פתאום. העו"ד שבי חשף ציפורניים. המלצתי לו לבדוק מול הביטוח עצמו, מתוך מחשבה שבמידה ולא הופרשה פנסיה כדין כתב התביעה כבר בדרך, ולא כדאי לעורר דובים מרבצם לפני הזמן. הוא לא נשמע להוט על אפשרות של הליך משפטי, במיוחד שבינתיים כל התיק הפלילי הזה נבנה במוח הקודח של שנינו בלבד. המלצתי בכל מקרה לדבר ישירות עם חברת הביטוח ולשמוע מספרים מדוייקים, כי זה מה שחסר לו כרגע - וודאות.
'יש גם "תוספת תלויים לקצבת נכות", אתה יודע?' שאלתי. 'היא אומנם מתנגשת עם "פנסיית נכות", אבל יתכן שהיא תשולם כחודשיים לפני הפנסיה. גם אם תידרשו להחזיר אותה בסוף - לפחות יהיה לכם אויר כלכלי לתקופה הקרובה'.
הוא הקשיב מרותק. 'ואוו, לא היה לי מושג... תוכלו לשלוח לי את כל המידע הזה?', אישרתי בשמחה. הייתי מציעה גם אם לא היה מבקש.
'לאן לשלוח? יש לך גישה למייל?', כבר למדתי שזו שאלה מתבקשת במגזר. 'אין לי מחשב בבית', הוא אישש את נחיצות השאלה. ברצף שבין שליטה לממשק טכנולוגי הוא יושב בקצה של המיינסטרים החרדי השמרני. יש לאישה מחשב בעבודה. ספציפית עכשיו היא בחופשת לידה אז זמן תגובה למיילים מתארך לכ-90 ימי עסקים. אבל הוא יסתדר עם חדר מחשבים ציבורי. 'רק שאני קצת מסתבך עם מסכים', הוא הודה במבוכה. שאלתי אם יעדיף שאעבור להתנהל מול אישתו. הוא התלבט, למרות שהיה ברור שהיא טכנולוגית יותר. אבל זיהיתי כמה הוא לחוץ, וגישה למידע זה מה שיתן לו תחושת שליטה בתוך הכאוס. חזרתי בי מיד: 'נמשיך ככה. אם תהיה בעיה תפנה אלי, ואם תרצה בהמשך תחבר אותי עם אישתך'.
לאורך השיחה הפצרתי בו מספר פעמים שיחלוק עם האחים את המטלות, שלא יקרוס. 'חפרתי' זה אולי ביטוי מדוייק יותר, אבל היה לי ממש חשוב שיבין. הם בנקודת הפתיחה של אירוע ארוך טווח, והוא עם ים של תמימות ואנרגיית הסתערות שטרם נשחקה. אין לו מושג כמה זרועות יש לתמנון הבירוקרטיה הישראלי. 'מה כבר אני צריך לעשות?..', הוא שאל בתום, 'רק ביטוח לאומי, פנסיה, תג נכה.. נסתדר עם זה'. הקשבתי בשקט.
בתום השיחה שארכה 58 דקות שיקפתי לו 'שים לב, זו הייתה שיחה אחת מיני רבות. שעה שכמעט כולה הוקדשה רק לבנות את רשימת המטלות שלך. כמה זמן יקח למלא אותן? הכוחות שלך הם משאב מוגבל..'. הוא התרצה. יש לו עוד כמה אחים עם אישה ומייל בעבודה, 'אולי באמת אתן להם משימות'. הצעתי לו שיתן לכל אחד אחריות על נושא מסויים, ולא משימות נקודתיות שהוא יצטרך להמשיך לנהל.
כשדיברנו שוב כעבור שלושה חודשים, התעניינתי איך הם מסתדרים במבוך הבירוקרטי. "מה עם פנסיית נכות?", שאלתי. הוא הודה שטרם טיפלו בזה, אבל חידש לי שהחשד מהשיחה הקודמת שלא הופרשה פנסיה - התברר כשווא. נשמתי לרווחה. אבל כשרציתי לדעת מה הגובה המדויק שמופיע בתלוש, תשובתו טרפה את הקלפים - 'אין לי איך לבדוק, אני לא בטוח שיש תלוש'. הבהרתי שזה משנה את חוקי המשחק. הוא תיקן מיד 'לא, אני בטוח שיש, רק לא ברור לי איפה. אולי קבור במייל שלו בעבודה'. סייגתי את הסיכוי לתגלית שתכניס אותם לרשימת המיליארדרים של פורבס אבל כן המלצתי על בדיקה יסודית.
ווידאתי שביקש החזר מהקופה על טיפול מסויים, והוא ענה באי נעימות שטרם, פשוט לא הספיק להגיע לזה. בנקודה הזו עצרתי כי שמעתי צליל לא הוגן של התנצלות. 'אתם הייתם ועדיין בטרפת לא הגיונית של משימות ולחץ, ולגיטימי עד מתבקש להשאיר מטלות פתוחות, זה קורה לכולם', הבהרתי. 'וגם אם עכשיו כשדברים נרגעו לא תתפנו לזה זה לגמרי בסדר... אתה לא צריך להסביר או להתנצל. הכל בסדר, כל עוד לוקחים בחשבון את המחיר הכלכלי'. הוא כרגיל הקשיב בשקט, אבל אני יודעת שזה חלחל:)
לקראת סיום השיחה הראשונה שניהלנו העליתי בזהירות את נושא התמיכה הרגשית. הוא התעניין באופן מפתיע. 'זה לא בשבילי, כן?', הוא הבהיר, 'אחותי הקטנה שבורה ודואגת, אני חייב לסדר לה מישהי לדבר איתה'. פירטתי לו על השירות שלנו, והוא אחרי סדרת שאלות שאל את שאלת האולטימטום שכמובן לא הוגדרה ככזו: 'את יודעת להגיד לי מה המגזר של המטפלים?'. בקצה הלשון כבר עמד לצאת נאום ה'מטפל טוב מכבד כל מגזר' אבל הרגשתי שזה לא הזמן. מוגזם לפתוח דיון כרגע כשזה רק האח שמתעניין עבור האחות שאולי תסכים ותתחיל את הבירור מחדש, מה גם שזו שאלה שמזמינה שיח ארוך, ומכסת המילים שלי אחרי שעה של שיחה כבר בקצה, אז פטרתי אותו רק ב'בוא לא נקדים את המאוחר. כשזה יהיה מעשי נכנס לפרטים'. הוא הבין.
'אז לאן לשלוח את הסיכום?' חתרתי לסיום. 'יש לי מייל מיוחד שפתחתי והבאתי את הסיסמא לכל האחים. שם אנחנו מרכזים את כל המידע שקשור לאבא', הוא סיפר. לטכנולוגיה יש אולי אמצעים מתקדמים ומדוייקים יותר למטרה הזו, אבל איזה קסם של פיתרון...
'תודה רבה. מעריך את כל מה שעשיתם', הוא חתם.
סגרתי את השיחה כשאני מהרהרת - לא סתם אלוקים גזר לבכורות כפל בירושה. הוא לא נולד ראשון רנדומלית, הוא מכיר בחובות התואר, ולקח על עצמו באצילות את תפקיד (ממלא מקום) המנהיג.
----------------------
נעים להכיר: מה זה בעצם מת"מית?
פורמלית, מת"מית היא מנהלת תיקי משפחות בעמותת "יד תמר", המסייעת למשפחות חולי סרטן ובני משפחותיהם במצבי משבר.
מעשית, זהו תפקיד שמתחיל היכן שהבירוקרטיה והרפואה היבשה עוצרים. פוגשת משפחות ברגעי הכאוס הכי מטלטלים שלהן, ומנסה לעזור להן לארגן את השברים מחדש - ממיצוי זכויות ועד ליווי רגשי ותמיכה קהילתית.
המדור "מיומנה של מת"מית" נולד מתוך תיעוד המקרים שטיפלתי. בשלב מסוים, הנפש לא יכלה להכיל את ההצפה בתוך שורות נתונים יבשות, והתיעודים הפכו ליומן אישי שנוגע בתפר העדין שבין החיים, המוות ומה שביניהם.
(חשוב לציין: השמות והפרטים המזהים בכל הסיפורים שונו ושובשו עד בלי הכר, כדי לשמור על פרטיותן המלאה של המשפחות).
בשיתוף יד תמר