יום המשפחה "משפחה בהסעה" מציצנית אבל מאפשרת להורים הזדמנות להקשבה

זמן הסעת המתבגרים שלנו לכל מיני מקומות הוא זמן איכות יקר ונדיר. מהסדרה "משפחה בהסעה" ניתן לראות מה טוב יותר לעשות בזמן הזה, ומה פחות. על רגל אחת: יותר להקשיב ופחות לריב

שירה לב-ציון 31/01/22 21:36 כט בשבט התשפב

"משפחה בהסעה" מציצנית אבל מאפשרת להורים הזדמנות להקשבה
משפחה בהסעה, צילום: באדיבות כאן 11

לפני כחודש נפרדנו מהסדרה "טיפול זוגי" ששודרה בתאגיד השידור הציבורי של כאן 11 (קראו על הסדרה כאן וכאן). בימים אלו משודרת סדרת ריאליטי נוספת מבית היוצר של התאגיד העוסקת ביחסים מורכבים במשפחה, והפעם - בין הורים ומתבגרים.

אז איך זה עובד? בכל פרק, העוסק בנושא מסוים, נחשפים הצופים לחוויית נסיעה משותפת של הורה וילד, בדרך לסידורים וכדומה. הנסיעה המשותפת משמשת כהזדמנות (די נדירה בימינו) לשוחח באופן כן וגלוי על נושאים שמעסיקים הורים וילדים, כגון: יחסים בינו לבינה, רשתות חברתיות, דימוי גוף, גבולות, ועוד. השיחות הללו מצולמות, ומוגשות לצופים בעריכה משעשעת, מרגשת וקולחת.

אקדים ואומר, שקשה לי מאוד עם הפלטפורמה המציצנית שמביאה למסך בצורה חשופה ביותר יחסים עדינים ומורכבים בין הורים וילדים. בשונה מ"טיפול זוגי" – לא מדובר בזוגות שמגיעים לטיפול עקב בעיה ביחסים. על פניו מוצגות מערכות יחסים ללא בעיות מיוחדות. יחד עם זאת, כאן מדובר בקטינים, כך שמבחינה אתית העניין יותר בעייתי.

שירה לב-ציון

שירה לב-ציון צילום: שירה כהן

על אף הקושי, אני מוצאת שניתן להפיק הרבה מהסדרה הזאת. קודם כל, זו הזדמנות נהדרת לזמן איכות עם המתבגרים שלי. אנו צופים יחד בסדרה, ומשוחחים בעקבותיה על התכנים שעולים בפרקים השונים. נכון שניתן לצפות גם בתוכניות אחרות ולשוחח עליהן, אבל בינינו – קשה מאוד (לפחות לי) למצוא סדרה משותפת שגם אני וגם המתבגרים שלי נהנים לצפות בה. יותר מזה, הסדרה המסוימת הזאת מזמינה שיחות ישירות על הנושאים הכי "חמים" שבין הורים ומתבגרים.

למעלה מזה, הסדרה מביאה בפנינו תמונת מראה של דפוסים רווחים ביחסים שבין הורים וילדיהם. מה שקורה ברכב שלהם יכול לקרות גם ברכב שלנו! הדמיון הנוקב לא מאפשר לנו להישאר אדישים.

שימו לב לדפוס הבא שחוזר על עצמו בכל פרק:

עולה נושא לשיחה, ההורה "יורד" על הילד/ה, שופט אותו/ה ומספר איך הוא (ההורה) היה כילד שונה לגמרי מהילד/ה שלו (כלומר הרבה יותר טוב), משתף אותו/ה בציפיות שלו ממנו/ה ("שתהיי קצינה"), בעוד הילד/ה מנסה להתגונן מולו. הדינמיקה הזו לא מובילה לקרבה גדולה, במילים עדינות. במיוחד לא משפט כמו זה שאומר אב לבתו בסוף דו קרב שכזה: "אם הייתה לי בחירה לא הייתי מביא ילדים".

אאוץ'.

שלום, בעל חזות דתית אדוקה, מופתע כאשר בתו בת ה-15 (הנדמית בעיניו כצנועה וחסודה), מספרת לו בגילוי לב שהיא בקשר עם נער בן 17. בתגובה לכך הוא שולל ופוסק: "אין כזה דבר זוגיות של ילדים". תגובתה הכנה והכואבת לא מאחרת להגיע: "אני לא מרגישה קרובה אליך".

גם לא מפליא שדנה פורצת בבכי למול המתקפה הקשה של אביה (החכם והמנוסה, יש לומר. "אני בעל שלושה תארים וסגן אלוף בצה"ל. אני יודע מה אני אומר") בנוגע לתצלומיה ברשת. והוא לעומתה: "אני לא מבין למה את בוכה"?

בא לי לבכות.

ההתנגשויות החזיתיות הכואבות הללו מפנות את מקומן בהמשך השיחות לרגעים יותר קרובים. אלה קורים כשההורה מבין שהשיח השיפוטי לא מביא לקרבה.

ניתן לראות שבאותם צמדים שבהם הייתה פחות שיפוטיות, פחות התנצחות, יותר הקשבה ואמפתיה – מהר מאוד הגיעו גילויי לב מרגשים עד דמעות. ראו את סיפורה המרגש של אוריה שחשפה בפני אמה בפעם הגלויה לראשונה איך במשך שנים חשה דחויה מצידה. רגעי האינטימיות הכל כך מיוחדים הללו התאפשרו כאשר ברוריה הודתה בקושי שלה לקבל את בתה, וכאשר שיתפה אותה בכנות מצמררת בכאב שהיא חשה בגופה כעת כשהיא שומעת את גילוי הלב שלה. דמעות.

כן, זה מאוד קשה לשמוע את הילדה היפהפייה והרזונת שלך אומרת על עצמה שהיא נראית גרוע ומרגישה שמנה. זה מה שרוב ההורים בתוכנית שמעו בהלם מילדיהם בפרק שעוסק בדימוי גוף. האינסטינקט המיידי הוא להדוף את זה ולומר: "השתגעת? מאיפה זה בא לך? את מהממת!"

כמה קשה זה רגע לשתוק עם התגובה הזו, ולקבל את העובדה (מוזרה בעינינו ככל שתהיה) שהבן שלנו משתף אותנו בחוויה קשה אמיתית עבורו. יש לנו פחד שאם לא נביע הסתייגות מיידית מתיאור האימים שלו – זה עלול להתפרש כחיזוק של הדימוי הכה מוטעה ומזיק. הבעיה היא שהאמירה שלנו  "מה פתאום שמן? אתה ממש רזה!" לא באמת משכנעת אותו, ואף גורמת לו להרגיש בודד ועצוב עוד יותר.

אז מה האלטרנטיבה ומה היא יכולה לתרום בסיטואציה הזו?

"תקשורת מקרבת" (NVC) – תורה לשיפור מערכות יחסים, מלמדת אותנו שהבסיס לקרבה הוא הקשבה. הקשבה אמיתית ואמפתית בסקרנות למי שמולנו, בידיעה שהקשבה אין פירושה הסכמה!

משפחה בהסעה

משפחה בהסעה צילום: באדיבות כאן 11

כשאנחנו משתהים עם התגובה שלנו, ונמצאים עם הצד שמולנו, אנחנו למעשה נותנים מקום לחוויה שלו, נותנים לו יד ומבקרים (מלשון "ביקור" ולא "ביקורת"!) אותו בבור שהוא נמצא בו. וכן, זה מפחיד לרדת אליו לבור. אבל אם אני חזקה מספיק, ובאמת רוצה לעזור לו לצאת מהבור – זה לא יקרה אם אני אכחיש את הבור, או אם אנסה למשוך אותו בכוח משם. כשאני מקשיבה יש לי יותר סיכוי לקשר ולהשפעה.

ביום המשפחה שחל השבוע, בואו ננסה משהו אחר מהאינסטינקט הטבעי שלנו ברוב השיחות. במיוחד עם היקרים לנו ביותר, בני ובנות משפחתנו. בואו ננסה יותר להקשיב, גם כשאנחנו לא מסכימים, גם כשאנחנו פוחדים.

שירה לב-ציון, מגשרת ועו"ד, מנחת קבוצות, מלווה זוגות ויחידים בגישת תקשורת מקרבת (NVC).

פעילה בעמותה לתקשורת מקרבת, חברה במרכזי גישור בקהילה בירושלים ופעילה חברתית, נשואה ואמא לשלושה.

 

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר