פרשת מי מריבה, המופיעה בפרשת חקת , בה נענשים שני מנהיגי הדור, משה ואהרן, ונשללת מהם זכות הכניסה לארץ, מעוררת תמיהות רבות המביאות למסקנות חינוכיות.
התורה אמנם מציינת את הסיבה לעונשם "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני כל ישראל", אך אנו שחונכנו כי אחת מדרכי ההנהגה של הקב"ה היא: מידה כנגד מידה, שואלים: כיצד בא לידי ביטוי הקשר בין הכאת הסלע במקום הדיבור אליו לבין העונש החמור - איסור הכניסה לארץ ישראל.
היטיב לבטא קושי זה בעל "עקידת יצחק" בביטוי השאול ממסכת קידושין דף מו ע"א: "הרי שולחן, הרי בשר והרי סכין - ואין לנו [פה] לאכול" ; כלומר: מעשהו של משה נאמר, העונש ידוע, אך לא ברור מהו החטא הנורא בשינוי בין דיבור להכאה? וכי בשביל כך היה ראוי לעונש במה שהיה שיא שאיפותיו - הכניסה לארץ ישראל? משה שהכין את התשתית לכניסה לארץ ישראל וסבל תלונות רבות מעם ישראל -היכן הפרופורציה לעונש כבד זה?
מספר מפרשים מתייחסים לקושי זה:
רש"י: "שלא צוה המקום להכותו, אלא 'ודברתם אל הסלע'... ואילו דברתם אל הסלע והוציא מים, הייתי מוקדש לעיני העדה, ואומרים: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום - קל וחומר אנו".
הרמב"ן מוסיף ומקשה: (א) הקב"ה הרי צוה את משה לקחת את המטה, הרי יש במשמע שיכה בו?
(ב) מדוע הכאת הסלע מפחיתה מגודל הנס שהיה מתרחש בדיבור?
קושי נוסף המתעורר בנושא הוא שבעקבות התקרבותם של בני ישראל לארץ ישראל הופכים ניסי המדבר והנהגת העם להראות כיותר טבעיים, ובודאי הכאת סלע ויציאת מים ממנו נראית טבעית יותר מאשר הדיבור אליו. כדברי הרב קוק זצ"ל הכאת הסלע, כצעד קרוב לטבע, משתלבת במהלך הכללי של השתנות ההנהגה.
אם כך במה גדול חטא החלפת הדיבור בהכאה?
חייבים אנו להעמיק ולחקור את הסיבות לכך:
כוחו המיוחד של האדם הוא בדיבור. הראשונים מגדירים אותו כ"חי מדבר" וכדברי התרגום "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא". חיות יש גם לבע"ח אך – כפי שאומר רש"י - באדם יש דעה ודיבור, היינו: כח פנימי - מוסרי ורוחני המתגלה בדיבור. כוחו הפנימי של האדם הינו קומוניקטיבי - תקשורתי, הניתן להעברה אל העולם, ומתוך כח דיבור זה ניתנת האפשרות לתרגם את הדעות למעשים.
לדעת הרמב"ם ניתן להבחין במספר סוגי דיבור: א) דיבור שהוא מצווה ב) דיבור סתמי - עובדתי
ג) דיבור עניני ד) דיבור המביא לעבירה.
הדיבור הוא אמצעי עיקרי המבטא את מהות האדם, ולפיכך צריכה הנהגת האומה להיות בכח הדיבור ולא בכח הכפייה האלימה. משה היודע זאת אומר בשעת בחירתו למנהיג: "כבד פה וכבד לשון אנוכי", אין לי את כח הדיבור, אין לי שפה המתאימה להנהיג, והקב"ה מבטיחו "אהרון אחיך... דבר ידבר הוא".
כוחו של מנהיג בא לידי ביטוי באמצעות העברת הדעת מן ההנהגה אל העם באמצעות כח הדיבור. מובן שההנהגה החברתית זקוקה לפעמים לאמצעי כפיה כדי לבסס סדרי חיים. כלפי הגנב אין מסתפקים רק בדיבורים; החברה זקוקה לשופטים ושוטרים לאכיפת החוק. אך ההנהגה אינה יכולה להסתפק רק באמצעי כפיה, אלא צריך להקדים להם דיבור ושכנוע.
מסביר הרב קוק זצ"ל שלשימוש באלימות אין מקום, אף לא כלפי סלע דומם: "סוד הכאת הסלע ע"י משה הוא שנולדה נטיה במוח היותר גדול, בנשמה היותר בהירה, להוציא השלמה מן הכוח אל הפועל ע"י התגברות פרטיות. והנטייה הקטנה של פרטיות בנשמה הנשמתית ביותר של האנושות, היא גרמה להכאה במקום דיבור. התגברות הנטייה הפרטית גרמה עיכוב הדיבור וגילוי תקיפות עד הירידה היותר איומה, שנותרה רק הכאה אילמת".
המהר"ל מוסיף כי מסירת המצוות בדרך של כעס ולא בדרך של דיבור יש בזה גילוי של חוסר אמונה, כי הכעס מהווה ניסיון של התערבות ישירה להחדיר את הדברים לליבות בני-אדם באלימות, בכח ובלי דעת, בעוד שהדיבור פונה אל הדעת, (כשאתה צועק - שומעים אותך, כשאתה מדבר - מבינים אותך). צריך להבין שהדיבור הוא כוחו העיקרי של האדם, ויש להאמין בכח השפעתו ובעצמת התפשטותו. יש להאמין שהדיבור פועל אף על הטבע הדומם, קל וחומר על ליבות בני-אדם. חטא מי מריבה ועונשו בא להודיע אחת ולתמיד, שאין מחנכים בכח.
לא פעם שואלים אנו את עצמנו לגבי תלמידינו: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים"?
"מן הסלע" כמוה כהוצאת דברי תורה מהתלמידים (נמשלה תורה למים). פעמים רבות מנסים אנו באמצעות ענישה ודרכי כפיה להשיג את "הוצאת המים"; ולפיכך באה פרשת מי מריבה ללמדנו שאנו חייבים לתת אמון בתלמידינו ולהקדים דיבורים רבים ואמצעי שכנוע ורבליים כבסיס להוראה ולחינוך. רק כך נראה את הפירות המיוחלים בשלים בבוא היום.