אני מאלה שמסתכלים במראה כשהם קמים בבוקר. אני מוודא שהכל נמצא במקום, מורח קצת את הקמטים שנוצרו מהכרית ובודק אם אני נראה "עירני" מספיק בשביל לפגוש את העולם. לא כולם מסתכלים במראה. לעומת זאת, יש שמסתכלים בה בכל הזדמנות שיש להם. מה שמשותף לכל הקבוצות- אנחנו לא רואים באמת את מה שבמראה. כן, העיניים מקבלות את המסר הפיזיקלי המדויק לגבי הפרצוף שלי, העור שלי, הגוף שלי. אבל המוח (או אם תרצו: הנפש) רואה משהו אחר לגמרי.
דיברתי בעבר (ובשבוע שעבר) על דמויות מופנמות ועל זה שהאנשים החשובים לי נמצאים לי בתוך הראש, אני שומע את הקול וההערות שלהם- מלווים אותי במשך החיים. אבל יש עוד משהו שאני מפנים- הדימוי העצמי שלי.
איזה מין אסף אני, למשל? אתם תיכנסו לתוך דף הפייסבוק שלי ותדפדפו בתמונות ואתם תתארו אותי פיזית- רזה, גבוה ממוצע, לא יציב כל כך בגוף. אתם גם תתנו פרשנות למה שאני מביע- הוא משדר שמחה, אבל עם הרהור מסוים. אבל כשאני אעמוד מול המראה- אני אראה דברים אחרים. אגב, זה תרגיל טיפולי מיוחד במינו- מעמיד מישהו מול המראה ושואלים אותו: מה אתה רואה?
לא-מעט אנשים יראו דברים שהם לא באמת שם. הם יגזימו עם הגודל של הגוף שלהם, הם יעצימו או יקטינו כל מיני איברים. הם יראו צבעים מסוימים שלא ממש שם. מישהו יראה שיער "מקורזל כמו צמר פלדה" ומישהי תראה את "ההרים של שומנים בירכיים". המקרים הקיצוניים הידועים הם של אנורקסיות ששוקלות פחות מהבן שלי, אבל רואות פיזית שהם ממש שמנות.
הדימוי העצמי הוא אמונה כל כך מופנמת, שהיא מעוותת לנו את תפיסת המציאות. יש תחום מופלא שבו הדימוי העצמי יוצא החוצה בלי מגננות, אפילו בלי שהבנאדם ישים לב: ציור דמויות אנוש.
כשאומרים לאנשים (מילדים ועד זקנים) לצייר בני-אדם (או את עצמם במפורש)- הנפש משתקפת בציורים, כשלמצייר אין שום כוונה לשקף אותה שם. בנאדם יצייר את עצמו מכוער או יפה או גדול או קטן או רזה או שמן. אם הוא יצייר את עצמו ליד קבוצה או משפחה- יהיה אפשר לראות איך הוא מרגיש לידם. את המרחק שלהם, את יחסי הכוחות. יש משמעות לזה שבנאדם מצייר כפתורים או טבורים. יש משמעות לגדלים של האיברים ביחס לאיברים האחרים. למקום שבו הוא מצייר את הדמות על הדף, כמו מישהו שלוקח דף ומתחיל לצייר את עצמו בפינה השמאלית למעלה, ובקטן.
הדימוי העצמי איתנו, נסחב לכל מקום, משפיע על אירועי החיים שלנו. אם, כמו המרגלים, נהיה כמו חגבים בעיני עצמנו, נחיה חיים של חגבים. לא יודע מה אתכם, אבל אני מפחד מג'וקים, ולראות חגב כשאני מסתכל במראה כל בוקר- זה לא ייגמר בטוב.