לא נראה לי שמישהו מכם מקנא בקייזו אובוצ'י. נכון, הוא היה ראש ממשלת יפן. שאפו. אבל בשנת 2000, הוא שילם את המחיר על המחלה שלו: היה לו התקף לב, שאחריו הוא עזב סופית את התפקיד, אך גם את העולם. המחלה שלו: וורקוהליזם. בתרגום חופשי: התמכרות לעבודה.
אני יושב מול הפרשה שמספרת על חגי ישראל ואני מסתכל על השכן שלי לספסל. הוא רק שומע על החגים וכבר העיניים שלו נוצצות, חושב על ימי החופש העליזים של פסח, על תפוח בדבש בראש השנה ועל הזולה שאפשר לעשות בסוכה. ואני? מתבייש לומר. אני רק רוצה לחזור לעבוד!
יצא לי טוב, ככה להיוולד במאה ה-20. המחלה של אובססיה לעבודה, לא נחשבת כדבר גרוע בארצות מסוימות. אנשים הרי מעריכים מישהו ש"עובד קשה", לא? הבעיה היא שה"מכורים לעבודה" עובדים בצורה כפייתית, כך שהתפוקה שלהם יורדת והעבודה שלהם נהיית פחות איכותית. הם גם לא מצליחים לעבוד בצוות כי הם משתלטים ולא סומכים על אף אחד.
הזן המוזר הזה של אנשים, מוכן להקריב הכל בשביל עבודה: משפחה, חברים, בריאות. כמו הרבה הפרעות, גם הם יכחישו בתוקף את העובדה שהם מכורים לעבודה, גם אם מיליון אנשים יגידו להם את זה.
כשהחופש מגיע, הם לא מסוגלים להיות שם. הגוף לא נרגע, המוח לא מפסיק לחשוב. עבודה, עבודה, עבודה. כל דבר אחר הוא עונש.
מזהים את עצמכם? או אולי חבר קרוב? כדי לעזור לכם לזהות, בואו תקשיבו לפסיכולוג מדהים בשם דונולד ו'יניקוט. הוא אמר שיש אנשים שחיים את ה"DOING". עשייה. הם כל הזמן במצב הזה של "אני חייב לעשות". אם אני עושה- זה סימן שאני קיים. אני מרגיש הצדקה לקיומי.
מצד שני, יש אנשים שהם ב"BEING". זה מצב של להיות. התחושה שלהם זה שהם חיים את הכאן ועכשיו, והם מרגישים שלמות ומלאות במה שיש להם. הוא הסביר שהמקום הראשון שאדם חווה את התחושה הזו היא כשהוא תינוק והוא יונק מאימו. תסתכלו פעם על תינוק כזה ותראו איך הוא נראה מסומם, כולו באופוריה ושמחה, לא רוצה להשיג כלום, רק להיות שם.
אנחנו מגיעים למצב הזה כשאנחנו עם חברים טובים, עושים דברים שאנחנו אוהבים, בקיום יחסי מין ועוד. אבל- אותם אנשים שכלואים בתוך העשייה, לא יכולים לחוות את זה. הם כל הזמן מרעידים את הרגל בעצבנות וחסים על כל דקה שעוברת בלי עשייה.
מי שלא יכול להגיע לתחושת ה"להיות"- יצטרך לעבור תהליך עמוק כדי להגיע לשם. זה משהו שייתכן והוא איבד בתחילת בדרך, מוקדם בילדות. טיפול כבר אמרנו? מזל שיש לנו כל כך הרבה חגים ושבתות, כדי לתרגל שוב ושוב, עד שבאמת נגיע לשם. ואפילו לא נחשוב על עבודה.