"אני לא מאמין שהגעת עם הסמרטוט הזה!"
לא יאומן. עשר שנים שאני איתו ועדיין לא הצלחתי לגרום לו להתלבש כמו בנאדם. מילא כשאנחנו שחקנים, אבל עוד 5 דקות אנחנו נוחתים באחת החברות הגדולות בישראל ובעולם כדי לפגוש את מנהל הטכנולוגיה שלהם. לצערי, גם בארון שלי היו בעיקר חולצות שאנטי בגווני הקשת. שירבטתי תזכורת במוח- לקנות בגדים של הייטקיסטים.
הלב פועם ואנחנו פוגשים את איש הקשר. איש הקשר הוא מנכ"ל חברת תקשורת קטנה, ששמע את הרעיון של הסטארט-אפ ונדלק כולו. לפני שהספקנו לקלוט מה קורה, הוא קבע לנו פגישה עם מנהל הטכנולוגיה של החברה הגדולה. ואני חשבתי שבתאטרון דברים קורים מהר.
אנחנו מחכים בלובי, ליד דלתות הזכוכית. האיש מגיע. פנים רציניות, עיניים רצות לכל הכיוונים, כאילו כדי לוודא שאף אחד לא רואה אותו בסיטואציה המביכה הזו. "אז אלו היזמים שסיפרתי לך עליהם. הם גם שחקנים", מציג אותנו איש הקשר, בחוש טקט נפלא.
"כן, אני רואה. זה בדיוק מה שאני חושש ממנו", המנהל הנחמד מנחית את ההרמה של איש הקשר ואנחנו מתלבטים בין לקבור את עצמנו מתחת לבטון לבין פשוט לחזור הבייתה עם הזנב בין הרגליים. אבל המנהל האדיב מוכן לשבת איתנו! כמובן שלא במשרד. אנחנו מפנים איזו פינה מחורטטת בחצי-ספה של הלובי ומנסים להניח את הקלסר על השולחן הפצפון ובמקביל לשמור על הווליום כדי שהרעיון שלנו לא ייחשף לרבע מהייטקיסטים של המדינה שיושבים לידנו ושותים דיאט קולה.
השיחה מתנהלת בין שותפי למנהל. השותף, חמוש בחולצת טי-שירט דהויה, מסביר לו את הרעיון. המנהל, לא מסתכל לו בעיניים (ובטח לא בחולצה), אלא מעסיק את המבט שלו בכל מיני כתמים שעל הקיר, אבל מקשיב. פתאום נופל לו האסימון או האלגוריתם או מה שנופל לאנשי טכנולוגיה כשהם סוף-סוף קולטים משהו ומבינים עד כמה הוא חדשני. הוא כבר מסתכל בעיניים של השותף שלי ואולי מתחיל להבין שיש לו עסק רציני פה.
אז הוא מקשה עלינו, מתקיף מפה, מתקיף משם, בטח כבר המציאו את זה, בטח עוד מעט ימציאו את זה...אבל אנחנו לא נשברים. בסוף, נגמרות לו הדקות שהוא מוכן לבזבז עלינו והוא חוזר למבצר הטכנולוגיה כדי לחבר צ'יפים ללוחות ולהעמיס שרתים או כל הדברים החשובים שיש לו לעשות שם בתוך המשרד מזכוכית.
"איך היה?", שואל השותף, ואני מחזיר לו מבט של מפרש בלי רוח. "אחי, תדע לך שהבנאדם הזה הוא מרובע. החזון שלו שואף לאפס והוא עושה על פי הספר את אותם דברים משעממים שמשאירים את העולם באתמול, בזמן שאנחנו אלה שדוחפים את העולם למחר".
הוא צודק, חשבתי לעצמי והרגשתי את האדרנלין חוזר לעורקים. מי כותב את העתיד שלנו? מנהלי טכנולוגיות שמנים? לא! אמנים, סופרים ומשוררים! אייזיק אסימוב, סופר המדע הבדיוני, פתח לנו צוהר מחשבתי אל הטכנולוגיה של העתיד, כדי שנוכל לשאוף אליה ולהפוך אותה להווה. איתו גם סטיבן שפילברג הבמאי וכל אנשי הרוח שהעזו לחלום.
אז לפעמים אנחנו מנסים להתחפש למשהו אחר, למישהו אחר. מתחת לכל המשחקים, יש את האישיות שלנו, הזהות שלנו. נכון, יש בתוכה גוונים נסתרים שאפשר להתחבר אליהם, אבל עמוד השדרה שלנו- הוא הכשרונות שלנו, האופי שלנו, הוא אנחנו.
חזרתי אל האוטו מעודד. אני שחקן, אני אמן, אני חושב מחוץ לקופסא. אנחנו נצליח לא "למרות" שאנחנו שחקנים, אלא "דווקא" כי אנחנו שחקנים! וחוץ מזה שהייטקיסטים הולכים בכלל עם טי-שירט.