תעשו לעצמכם מבחן קטן. היכנסו לחדר שיש בו אדם אחד שנראה עצוב ואדם אחד שנראה כועס. למי תעזרו? את מי תעריכו יותר? מחקרים מראים שבאופן מפתיע, אנחנו נוטים לעזור יותר לאנשים הכועסים. הסיבה: אנחנו מעריכים אנשים כועסים כבעלי כוח ומעמד חברתי. פששש...הוא כועס. זה כנראה מראה שהוא אדם רציני. מחקרים נוספים מראים שאנשים נוטים להיכנע לדרישות של אנשים כועסים, יותר מאשר אנשים שמחים.
אז לכועסים יש כוח עלינו. פתאום אנחנו נסוגים, מתלבטים אם העמדה שלנו באמת נכונה, מרגישים אשמים- ובסופו של דבר גם נכנעים.
עולם יותר יפה בשבילי, הוא עולם שבו אנחנו נהיה מודעים לדברים האלה. הנה עוד דוגמא למצב שבו הפסיכולוגיה שלנו שמה לנו רגל, בלי שנשים לב. מתוך אמונה פסיכולוגית ש"מי שכועס- הוא צודק", אנחנו מוותרים על העמדה שלנו וגם נותנים לכועס לנצח.
מצב הכעס הוא מאוד מעניין מבחינתי, כי הוא נמצא בין הפסיכולוגיה למוסר. המוסר יגיד שאדם כועס הוא אדם שעושה פעולה שלילית ומוציא את האגרסיות שלו על אחרים ופוגע בהם מתוך איבוד שליטה. הנפש שלנו, לעומת זאת, מעניקה לו את הכוח ומצ'פרת אותו גם בכך שהוא ישיג את מה שהוא רוצה.
במקום שבו אנחנו נמצאים במערכת יחסים ארוכת-טווח עם אדם כעסן, כדאי לקחת את הזמן ולנסות להסתכל מבחוץ מה קורה לי בויכוחים איתו. הפסיכודרמה נותנת לנו כלים מאלפים וממליצה להעמיד שני כסאות שמייצגים אותי ואת האדם השני. אני מתיישב בכל כסא ואומר את המשפט של אותו אדם. תוך כדי התהליך, יש לי אפשרות "להסתכל מלמעלה" על הסיטואציה. אני יכול לשים לב מה קורה לי בויכוח, איפה אני מתחיל להתקפל, איזה רגשות עולים לי ומתי.
כשהויכוח קורה, קשה להגיב בצורה שקולה. בתוך תרגיל הפסיכודרמה, אפשר להגיד כל דבר. אני לא צריך לשאת בתוצאות, אז אני יכול לנסות כל מיני משפטים ולראות מה מתאים לי לאמץ. אני יכול לראות עם איזה משפטים אני מרגיש טוב ואז אני כבר ארגיש יותר מוכן להגיד אותם בזמן אמת. חלק מהמשפטים גם יכולים להיות: "תשמע, אני לא מצליח לנהל את הדיון הזה באוירה כעוסה. אני מציע שאנחנו ניקח קצת זמן ונירגע, כל אחד יחשוב על הדברים, ואז ניפגש באופן שקול יותר".
כל זה נאמר על מי שכועס עלינו, אבל יש עוד הרבה מה לדבר על הכעס שעולה אצלנו- ואיך מתמודדים איתו. יש לנו דמויות מופת כמו משה רבינו שלא כעס על קורח, שהיה הדמות הכי מתבקשת לכעוס עליה: חוצפן, כפוי טובה, מסית ומדיח ומורד. משה רבינו הפגין התנהגות שראויה למחקר פסיכולוגי ורוחני ובהחלט לא נתן לכועסים לנצח בזכות הכעס שלהם. הלוואי עלי, פסיכודרמה שבה האדמה פותחת את הפה ובולעת את הכעס לתמיד.