מעשן מתחיל
הגיל שבו אנו נמצאים הוא הגיל שבו רוב האנשים המעשנים התחילו לעשן. מי שמתחיל עכשיו, כנראה יתמיד בכך עד סוף ימיו, ואז יש לו סיכוי טוב למות מסרטן הריאות - לא לפני שיראה את בניו מעשנים כמוהו, בגללו.
רובנו יודעים שאם נתחיל לעשן, ניתקל בהתנגדות אקטיבית מאוד מצד ההורים, הרבנים והמורים שלנו. זו נקודה שהיא בבחינת "יהרג ואל יעבור" אצל רוב אנשי החינוך הנורמליים. ברוב הישיבות והתיכוניים הדתיים, תלמיד שנתפס מעשן יועף מהמוסד.
אין עוד שום דוגמא לדבר כזה; אין דבר שיש לגביו סלידה חינוכית כל-כך חזקה בקרב אוכלוסיית מחנכינו לסוגיהם כמו עישון. מדריכים בבני עקיבא, הורינו היקרים, ראש הישיבה, הרמי"ם והמורים – כולם תמימי-דעים ש"אסור לעשן בשום אופן", ש"זו תופעה שלילית", ש"זה מזעזע שמעשנים" וש"על זה לא מתפשרים".
מה יש? מה הסיפור? איך ישנה התנגדות חזקה כל-כך, לדבר שחלק עצום מהאוכלוסייה הבוגרת (דתיים וחילוניים) עושה? איך ישנן כל-כך הרבה גזירות על משהו שניתן להשיג בכל חנות? איך מתנגדים לדבר שבעבר כל גבר היה עושה אחרי שאכל ארוחה טובה? למה אין "יום ללא קולה" ויש "יום ללא עישון"? איך זה שהנקודה הזו דוקא מציקה כל-כך למחנכינו לסוגיהם?
אלרגיה
בסך הכל, בהסתכלות אובייקטיבית, עישון איננו דבר נורא כל-כך. ישיבה בקומזיץ לילה שלם מזיקה לא פחות משישים סיגריות פחות-או-יותר (שלוש חפיסות!). "על האש" ממוצע - אם אתה המנפנף - שווה בערך לשלושים סיגריות, ונסיעה עם חלון פתוח בפקק בעיר מכילה גזים רעילים בהרבה מעשן הסיגריות. בקיצור, ההתנגדות האובססיבית לעישון היא תמוהה לחלוטין.
אינני בא לומר שעישון הוא דבר חיובי, חלילה. העישון הוא פוזה מטופשת, הוא מבזבז המון כסף, הוא מזיק מאוד לגוף והוא גם ממכר. אדם מעשן נכנע לחלוטין ליצריו, ומשעבד את עצמו לעולם של פוזות רדודות. התמיהה שלי היא על האלרגיה החזקה נגד זה דווקא.
אין עוד שום דבר שכך מגיבים עליו. ברוב המוסדות תלמיד שלא מתפלל יוצא בזול לעומת תלמיד מעשן - שאותו תמיד יענישו בחומרה רבה. גם תלמיד שלא שומר נגיעה עם החברה שלו, לא יספוג יחס עוין כמו מישהו שנתפס מעשן מאחורי הפנימיה באחת-עשרה בלילה. אין לנקודה הזו הסבר אמיתי. כל מה שיגידו - ממכר, לא בריא, פוזה וכו' - לא מספיק חזק על-מנת להסביר את הסלידה העמוקה מהדבר הזה שנקרא 'עישון'.
איכשהו נוצרה בציבור שלנו האלרגיה הזו מעישון, והוא הפך להיות קו אדום אחרון. מאוד לא מובן מדוע הציבור שלנו לקח נושא, שבסופו של דבר הוא איננו בעיה מהותית, והחליט שבו נילחם עד חורמה. אדם שמעשן אינו אדם רע; ישנם אנשים טובים וגדולים שמעשנים בקביעות - ובתוכם גם דתיים ועובדי ה'. זו בעיה שלפי האמת, היא חיצונית לחלוטין - כי בסך-הכל מדובר בבריאות הגוף.
הדליקו אש!
הציבור שלנו נמצא בבעיה. מעטים הם הנושאים שעליהם אנחנו נלחמים בלי פשרות. אנחנו מצטיינים במין בינוניות כזו, שאיכשהו מסתדרת עם כל דבר. כולם אוהבים אותנו, כולם מעריכים אותנו ועם כולם אנחנו מסתדרים; אבל בדברים האמיתיים והחשובים באמת, אנחנו מתפשרים איכשהו ומוותרים לעצמנו.
איבדנו ברכרוכיות שלנו את עמוד השדרה האמיתי, וכעת אנו מחפשים תחליפים זולים. אנחנו כבר לא מתעניינים בכלל בדברים החשובים באמת, שעליהם כן צריך להיאבק עד הסוף.
מחנכים בציבור שלנו יגיבו בסלחנות לצורה של התפילות של תלמידיהם, לחוסר ההיכרות שלהם עם הקב"ה, ליחס שלהם לחברים, ולניתוק שלהם מלימוד תורה. לעובדות הללו כולם כבר התרגלו, ואם תשאל מחנך על נושא כזה, הוא יגיד שהוא מנסה, יניד ראש בענווה ויאמר משהו כמו "הנוער של היום...".
העישון הוא רק דוגמא לכך, שלקחנו לנו נקודות די שוליות להתעקש עליהן, כי כבר לא יכולנו לסבול את הרפיסות של עצמנו. אימצנו נושא שיחסית קל להילחם עליו, ושלא דורש הרבה ממחנך שמטיף אליו. הפכנו דברים חיצוניים לפרות קדושות, פשוט כי אין בידינו שום דבר אחר שיוכל להפוך אותנו ליצורים בעלי עמוד שדרה. הפסקנו להתעניין ולהתמודד עם דברים שבאמת משמעותיים בחיינו.
אנחנו צריכים להחזיר לעצמנו צורת אדם. הציבור שלנו אינו ציבור ותרן ופשרן מיסודו, ואסור שזה ייראה כסעיף בתורתו. דווקא המלחמה העיקשת בתופעת העישון מצביעה על כך שיש לנו כוח להיאבק על עניינים שחשובים לנו. עלינו להתעקש על כל פרט ופגם, אבל קודם-כל להתמקד בדברים החשובים באמת שבלעדיהם איננו ראויים להיקרא אנשים.
חבר'ה, אל תעזו לעשן. זה מגעיל; אבל הדליקו אש בתוככם, אש אמיתית, ואיתה נדליק מחדש את הציבור שלנו כמו שבאמת צריך.