לפעמים זה בבוקר, השעון מצלצל- אתה קם מכבה וחוזר למיטה, מת לישון. אתה מתכסה בשמיכה. עוצם עיניים לקראת השינה המתוקה… ואז עובר לך בראש: "אתה חייב לקום, אין עוד מניין". מזה לא מתחשק לך להרגיש את המבטים של אמא כשאתה מניח תפילין ב- 10:00 בבוקר…
לפעמים זה ביום חמסין - 38 מעלות, 95 אחוזי לחות. את עומדת בתחנת אוטובוס עם חצאית עד המדרכה ושרוולים עד המרפק. השמש באמצע השמיים קורנת גלי חום עצומים ואת מחפשת לך נקודת צל למסתור- אין. את נזכרת בוויכוח עם חברתך בו נסית לשכנע אותה "תאמיני לי, ככה נוח יותר"…
לפעמים ההלכה באמת מעיקה ומגבילה. יש מסגרות וזמנים. סנטימטרים ודקות. הלכות תפילה, הלכות ברכות, הלכות שבת הלכות צניעות… האמת היא שבדרך כלל זה די בסדר. לפעמים אפילו מרגישים חוויות של התעלות וקירבה לקב"ה. אולי אפילו בוכים מרוב שמחה או געגוע. אבל לפעמים… זה פשוט מעיק.
למה צריך גבולות? למה אי אפשר לזרום, לאהוב ולהיות אנשים טובים? למה זה טוב?
לפעמים כדי לענות על שאלה אנחנו צריכים לשנות נקודת מבט…
הגבול מציין לא רק נקודת סיום, אלא גם נקודת התחלה- ההתחלה של הצד שמעבר לגבול. הגבול הוא למעשה מקום המפגש של שני צדי הגבול. הגבול שלנו הוא המקום בו נוכל לפגוש את ה"אחר"- את החבר שלנו, אתה בן או בת הזוג שלנו, ואת - הקדוש ברוך הוא.
ההלכה מציבה לפנינו את רצונו של הקב"ה. על גבול זה נפגוש את הקב"ה ונבחר איך להתייחס אליו. נוכל לקבל את ההלכה מתוך תחושה של אחריות, הכנעה, שמחה, אהבה, תודה, כעס וכדומה. אנחנו יכולים גם לפרוץ את הגבול, ואז ניוותר לבד.
אבל למען האמת טמונה בהלכה ובמצוות הזדמנות עמוקה יותר…
יכול להיות שנתקלתם במושג "נהמא דכיסופא" (לחם של בושה). זהו מושג מתורת הקבלה שבא להסביר את התפקיד שממלאות המצוות בעולם. אני חושב שרבים לא עמדו כראוי על משמעותו. הסבר נפוץ הוא שהמקבל שכר על דבר שהוא לא התאמץ בעבורו מתבייש, ועל מנת לחסוך מאתנו את אותה בושה נתן לנו הקב"ה מצוות, כך נוכל להתאמץ ולהרוויח את לחמינו ביגיע כפינו. נראה לי שהרעיון המובע בביטוי זה הוא קצת שונה.
קיים חוסר איזון במערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. הקב"ה ברא אותנו ואת העולם שסביבנו. הוא נתן לנו שפע של ברכות, ומתוך אהבתו אלינו, רוצה הקב"ה להשפיע עלינו מאהבתו. אך אנחנו מצדנו מרגישים נבוכים ומתוסכלים. אדם שמוצא את עצמו במצב בו מרעיפים עליו המון אהבה, ואין לו דרך לתת בחזרה, מרגיש בושה ורוצה לדחות את הטובה. איך אפשר לחיות יחד, להתקרב ולאהוב, כאשר צד אחד רק מקבל? אך מצד שני הקב"ה הוא אין-סופי, כיצד אפשר להעלות על הדעת שיש לנו משהו לתת לו?
קיים מושג נוסף הנפוץ בעולם הקבלה- ה"צמצום". הקב"ה הוא אכן אין-סופי וכולל הכל: "מלוא כל הארץ כבודו". אך הקב"ה "צמצם" את עצמו על מנת לאפשר את קיום הבריאה. הוא נתן לנו מקום, והוא גם איפשר לנו לתת לו.
אנחנו יכולים לתת לקב"ה מקום בחיינו. אנחנו יכולים להכיר בכל ברק וקשת כגילוי ויצירה של הקב"ה, ולברך "עושה מעשה בראשית". ליהנות מריחות ופירות העולם ולברך ברכות הנהנין. לצמצם קצת את עצמנו ולתת לו לשכון בעולם. הקב"ה נתן לנו את התורה, ודרכה אנחנו יכולים להודות לו ולתת לו. הקב"ה מתוך אהבתו צמצם את עצמו ונתן מקום לעולם. הוא נתן לנו לתת לו. לאהוב אותו חזרה. לצמצם את עצמנו ולתת לו לשכון בחיינו.
האהבה היא לא רק "לתת", אלא גם "לתת לשני לתת לך".