כשסימה מרשה צעדה בגיל 12 במסע מפרך מאתיופיה לסודן כדי להגיע לחיילי צה"ל ולעלות לארץ עם משפחתה, היא לא ידעה ששלושים שנים לאחר מכן היא תעבוד יחד עם מפקד מבצע החילוץ. מפקד יחידת שלד"ג באותם ימים האלוף במיל' דורון אלמוג, שהיה אחראי על פינוי השטח והנחתת המטוסים בסודן, לא ידע שיותר מעשרים שנים לאחר מכן הוא יקים את הכפר השיקומי 'עלה נגב - נחלת ערן' כדי לתת בית לבנו ערן ז"ל ולמאות ילדים ואנשים עם מוגבלויות נוספים. הוא גם לא ניחש שבכפר יעבדו עולים מבני העדה האתיופית, אותם הביא לארץ במבצע.
אחת העולות במבצע משה, במסגרתו עלו לישראל כ-5000 בני העדה האתיופית, היא סימה מרשה, בת 42 מאופקים. יש לה תשעה אחים וארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. כיום היא הגננת במעון הילדים בכפר השיקומי 'עלה נגב', כחלק מעמותת 'עלה', המטפלת במאות אנשים עם מוגבלויות בישראל.
לכבוד חג הסיגד לבני העדה האתיופית, הפגשנו את אלמוג ומרשה לסגירת מעגל ושיחה על הימים ההם, ועל הצו המוסרי העליון שמחייב אותנו החברה הישראלית לדאוג גם לאנשים עם מוגבלויות וגם לעולים מאתיופיה ולקבל אותם כשווים בחברה.
סימה, היית אמנם צעירה. מה את זוכרת מהמסע?
"הגענו במטוסים דרך סודן בלילה. המסע היה קשה. הלכנו בלילה. צעדנו אלפי קילומטרים, כשהמטרה היא רק להגיע לארץ ישראל, ארץ הקודש. התפללנו על זה כל יום. כשראינו את החיילים היה מפגש מאוד מרגש. גם כשהגנו לארץ. ההמתנה למטוסים לא הייתה קלה. המורדים באתיופיה תפסו אותנו. עד שהגענו לסודן עברנו ימים ולילות בלי מים ובלי אוכל. גם לא היו אוהלים. הכל היה מזוהם מסביב, אנשים מתו לידי כמו במגיפה. גם משפחה וחברים. סבתא שלי ואחיינית שלי לא שרדו. להגיע לארץ ישראל זו מתנה, הכל מאלוקים. להגיע לכאן ולהמשיך את החיים זה דבר אדיר".
אלמוג מספר איך "הגענו במטוסים בלילה. הבאנו אתכם לשם במשאיות. היו הרבה מבצעים לאורך כל השנים האלה. בכל פעם הבאנו עוד אנשים. מבצעים מורכבים של תכנון קפדני וביצוע, בשילוב כל גורמי הביטחון, היחידות שלנו, המוסד וחיל האוויר. כל כך התרגשתי כחייל לראות את כל האנשים הנפלאים האלה. כמי שרואה את כל התהליך של העלייה של סימה ובני דורה מאז 1984 ועד היום, השינוי פשוט עצום.
 |
|
(צילום: דוברות עמותת עלה)
|
איך העבודה המשותפת שלכם בכפר?
דורון אומר שלהיכנס לגן של סימה תמיד מרגש "אני רואה את החיבור שלך עם הילדים. את עושה עבודה נפלאה. הגן שלך הוא המקום הכי חשוב בעיצוב הזהות העתידית של הילדים. הילדות זה הפרק הכי חשוב בחינוך. זה נשאר. הזיכרונות הכי חזקים ומשפיעים שלנו. את מלמדת אותם להיות אנשים טובים, לקבל ולראות את השונה. כמו שאת אומרת את יודעת מה זה. אני רואה את הילדים בכפר ואצלך בגן ואני מרגיש שהילדים האלה יותר בוגרים. הם רואים אנשים פצועים עם קביים וכסא גלגלים, ומלמדים ולומדים שגם אנשים פגועים, גם אנשים בכסאות, גלגלים או פצועים הם חלק מאיתנו ויש לנו אחריות כלפיהם."
סימה: "אני שמחה שאני עובדת פה. הילדים לומדים פה שמקבלים את כולם, גם אם הוא שונה. כיף לקום בבוקר כדי להגיע למקום עבודה כזה. ההורים כל שנה מחכים כדי לרשום את הילדים ל'עלה נגב'. אני נותנת לילדים האלה בטחון, רואים אותם מחייכים ומאושרים. גם מהסביבה ומכל האווירה פה. אני אף פעם לא הרגשתי אפליה או גזענות למרות שבמקומות אחרים אני כן רואה את זה."
דורון, איך אתה רואה את הקהילה האתיופית בישראל?
אלמוג: "הם ראויה להערכה עצומה על אהבת ארץ ישראל שלהם, על הכמיהה לאורך אלפי שנים להגיע לארץ, על התפילה וגם על כל המסע והתלאות שעברו בדרך לכאן. גם תהליך קליטה בישראל הוא מאוד מורכב וקשה. עד היום עוברים בני העדה תלאות ודברים שאני מתבייש לשמוע אותם, של אפלייה, קיפוח והדרה. דברים שאין להם מקום בחברה הישראלית.
"מה שאנחנו עושים ב'עלה' זה בדיוק ההפך: מקיימים "ואהבת לרעך כמוך". באופן סימבולי גם המבצע עצמו (העלאת יהודי אתיופיה) הוא ממש זה: יהודים שנמצאים רחוק בסביבה של מצוקה ורדיפה, מקום שלא יכולים להתקיים כקהילה עצמאית, וסכנת חיים. מדינת ישראל לוקחת אחריות, מסייעת ומביאה ונותנת להם בית חדש. עם כל הקשיים שיש. אנחנו כחברה צריכים לשנס מותנים ולקלוט את העדה האתיופית, ולתת תקווה יחד עם אנשים נפלאים שסימה היא אחת מהם. יש בעדה האתיופית פוטנציאל גדול שמחכה למימוש. ככל שהשילוב שלהם בחברה הישראלית יהיה יותר מוצלח - כל החברה בישראל תרוויח."
 |
|
(צילום: באדיבות דורון אלמוג)
|
סימה, מה היית רוצה שיקרה?
סימה: "כמו שאנחנו במקום הנפלא הזה (עלה נגב) רואים את השונה ומקבלים את האחר, כך הייתי רוצה שכל החברה הישראלית יידעו שהקהילה האתיופית זה אנשים עם ראש פתוח שאפשר להכיר וללמוד ממנו. אנשים עם נתינה ויכולות. כיום, אנשים לומדים באוניברסיטה ואחר כך לא נותנים להם מקומות עבודה. מה בסך הכל אנחנו רוצים? שלא תהיה גזענות, בלי אפלייה, רוצים שיווין לקהילה. צריך לחנך יותר לקבל את האחר. צריך לקבל אותנו כמו שאנחנו. ב"עלה נגב" אני לא מרגישה גזענות ועושה את העבודה שלי מכל הלב ועם חיוך גדול, הכי טוב שאני יכולה. אבל כואב לראות דברים לא טובים שקורים כל יום לקהילה, כי אנחנו מיעוט בחברה. יום יום יש גזענות. אם זה שוטרים שנוהגים באלימות כלפי הקהילה, אם זה מורים כלפי ילדים, וגם במקומות עבודה. יש את הגזענות שהילדים מרגישים ומתייאשים וזה כואב. יש לי ארבעה ילדים ואני מפחדת שלא יקבלו אותם למקומות עבודה. יש פערים בחברה. אלה דברים שמטרידים את הקהילה. מקבלי ההחלטות, האנשים שנמצאים למעל, צריכים לשנות את הגישה של הציבור".