לראות את הים
רוב הימים הם ימים אפורים, עם לא מעט ערפל. השגרה, ההרגל, המסגרת – כולם הולכים טוב עם הערפל, שהוא כל מה שמקיף אותנו במה שנקרא "יום רגיל". אבל לפעמים אפשר לראות את הים. קורה מדי פעם, שהערפל מתפזר קצת, יש רגע של פנאי, פסק-זמן מהשגרה, והמסגרת הפורמלית מתרופפת קצת.
ימים כאלה הם הזדמנות מצוינת לכל מיני מחשבות אחרות. פתאום מופיע בראש איזה רעיון חריג או איזו שאיפה מודחקת, דברים שבדרך-כלל הערפל מסתיר מאיתנו.
כל אחד מסוגל לתאר בקלות את סדר היום שלו ב"יום רגיל". פרט לסטיות קלות בלו"ז, לרוב האנשים יש שגרה די מוגדרת. היתרון בשגרה הוא היציבות, אבל יש בה גם חסרון. ב"ימים הרגילים" אני לעולם לא חושב את המחשבות "ההן", אותן מחשבות שעולות כשאני לבד, חולם ומסתכל קצת קדימה. "הלואי שהייתי…", "בא לי לעשות…", "אולי אני כן מסוגל ל…", "למה בעצם שאני לא…".
מחשבות מהסוג הזה, עולות בדרך-כלל בעיקר במוחם של נערים. תקופת הביניים, הממוצעת בין הילדות וה"מבוגרות", היא הזמן שבו יש בנפש מצע נוח לחלומות ולמחשבות שוברות-שגרה.
אצל ילדים, המועקה שבשגרה עוד לא התפתחה, והם מרגישים נוח גם כאשר קובעים להם את סדר היום. מוחו של המבוגר, לעומת-זאת, בנוי בצורה נוקשה וקבועה, והוא כבר מורגל להתמודד עם מחשבות חריגות – במקרים הבודדים שהן עולות. מבוגרים כופים את עצמם להדחיק מחשבות כאלה, כיוון שהן מערערות את היציבות שבחיי היום-יום.
גם בחור ממוצע שחי במסגרת כלשהי, מודע לכך שהוא פשוט לא יכול להרשות לעצמו להיסחף אחרי מחשבות כאלה, ולאבד את הקביעות ואת המסגרת ההכרחית.
מכשולים
האם פירוש הדבר שאנחנו צריכים להתרגל להתעלם? האם זו סתם מועקה שצריך ללמוד להשתחרר ממנה? בשום אופן לא! השאיפה, החלום, המחשבה הלא-שגרתית, הם הסתכלות קצת מעל לזרם של החיים. חשוב מאוד להתיחס אליהם ולתת להם ביטוי, כי אחרת אנחנו פשוט מנוונים חלק מן האישיות שלנו. מה שצריך ללמוד זה, איך להתיחס לחלום בלי לאבד את שיווי-המשקל.
אז הדבר הראשון שאנחנו יודעים הוא, שחלום זה דבר חשוב. בלי חלומות לא היינו מגיעים לירח, ועל מדינת ישראל בטח שלא היה אפשר לדבר. בלי החלום והמבט-לעתיד אין שום התקדמויות משמעותיות – בשום תחום.
אחרי שנבין שחשוב לחלום חלומות ולשאוף קדימה, נצטרך להיזהר מעוד בור: ה"מיד". יום אחד בא לי להיות טיס-קרב. אני חולם ומפנטז, קורא ספרים בנושא, ועושה כושר. אחרי שבועיים, למרבה הצער, עדיין אינני טיס-קרב. אני מתיאש ונכנס לדיכאון. תסריט די מצוי. אם זה לא טיס-קרב, אז תלמיד-חכם, ואם לא – אז זמר מקצועי.
חלומות, ובעיקר חלומות גדולים, לוקחים זמן. אם התעוררתי אחרי שבועיים וגיליתי שעוד לא התגשם החלום – זה לא אומר שהיתה בו בעיה. זה גם לא אומר שצריך "לרדת ממנו". מה זה כן אומר? שצריך לנסות שוב.
תרגיל-ניווט
בחור שעבר את המכשולים האלה, נמצא בשלב יותר מתקדם. הוא יודע שחשוב לחלום, ומבין שזה לא בא תוך חודש, ולכן הוא מרגיש הרבה פחות מועקה ממחשבות "אחרות". בכל-זאת, עדיין עלולה להציק לו השאלה: "מה אני עושה אחרי שתוקף אותי זרם כזה של הרהורים? איך אני ממשיך אחריו?". מצד אחד זה יוצר רצון להשתנות, אבל מצד שני זה עלול להפוך למנגנון השמדה-עצמית.
עם "התקפת מחשבות" כזו אפשר להתמודד על-ידי התכווננות. זה כמו תרגיל-ניווט, שבכל שלב שלו אתה צריך לבדוק איפה אתה נמצא ביחס ליעד. מי שיש לו חלום או שאיפה, יכול להיעזר במחשבות שעולות בזמן לא-שגרתי, בתור מבחן: "איפה אני ביחס למטרה? האם אני מתקרב או מתרחק? מה עוד צריך לעשות? מה אני עושה לא נכון? מה אפשר לשפר?".
בכל אותם ימים טובים, כשהערפל מתפזר והמסגרת מתרופפת, אפשר לראות את הים. הים הוא העולם הנסתר – אנחנו לא רואים מה נמצא בתוכו: זרמים, יצורים, תופעות. שגרת החיים היא ביבשה – בעולם הגלוי, היציב והברור, ולא בים. בדרך-כלל קשה לראות אותו דרך השגרה וההרגלים, אבל לפעמים זה בכל-זאת קורה, ואז זה הזמן לחלום, לשאוף ולהתכוונן.