מכירים את המראה הזה של אימא שחוזרת מהגן עם ילד או שניים? על כתף אחת התיק שלה, על הכתף השנייה תיק הגן של הילד, או של שני הילדים. ביד אחת סווטשרט, כי היה לו חם, או בחורף מעיל ומטרייה כי עכשיו יצאה השמש. ביד השנייה יצירה שהוא הכין בגן היום. על הזרת המפתחות ואת הסלולר היא אוחזת עם השיניים.
אימא. אימא. אימא. נותנת את כולה. רק שהילד יהיה שמח, משוחרר, רק שלא יתאמץ, רק שלא יהיה לו קשה.
יום העצמאות מאחורינו. אם אפשר להגדיר במילה אחת את מטרתנו כהורים זאת עצמאות. תכליתנו כהורים היא להביא את הילדים למצב של עצמאות. מצב בו הם אינם תלויים בנו לחיות את חייהם.
בספרו 'בנחת רוח' מקדיש הרב ואיש החינוך זאב קרוב ז"ל פרק לנושא עצמאות הילד וכך הוא פותח:
"כישלונות ילדנו מביאים אותנו לצמצם עד כמה שאפשר את עצמאותם. כביכול, אם לא ניתן להם להחליט ואנו נקבע את דרכם, הם לא ייכשלו והכול יהיה בסדר."
נדמה שמילים אלה מתאימות מאוד לרוח גישת שפר.
בכל גיל ישנם דברים שהילד יכול לעשות בעצמו. תמיד מפליא מחדש לראות איך תינוק שהרגע הגיח לאוויר העולם יודע מיד לינוק. איפה הוא למד את זה? הרי שם בפנים הוא לא היה צריך לינוק. ככה זה. אפילו לתינוק יש עצמאות מסוימת מהרגע הראשון. גם להירדם הוא יודע בעצמו, אם רק לא נפריע לו. חוסר האמון שלנו ביכולתם של התינוקות מביא אותנו להתערבויות שלא לצורך. מוטב שנביט בתינוק, מבלי להסיע הלוך ושוב או לנענע, מבלי לדחוף ישר מוצץ כדי שלא יבכה חלילה, אם רק נחכה ונאמין שהוא יודע, צפויות לנו הפתעות.
גם ללכת ולדבר התינוק לומד מבלי שנלמד אותו. הוא קולט את ההתנהלות כולה מהבית, מהסביבה.
גם במקרים שנתנו את העצמאות לילד והוא כביכול נכשל, לא טעינו. כישלונות הם חלק משמעותי מהלמידה, לא פחות מההצלחות וצריך להמשיך ולנסות, בדיוק כמו התינוק שלומד ללכת ובהתחלה כל הזמן נופל.
במה אפשר לתת עצמאות לילדים?
בכל דבר שאנחנו חושבים שהם יכולים לעשות. לסדר את המיטה בבוקר, להתלבש, לנעול נעליים, להכין את הכריך לבית הספר, לערוך שולחן לארוחה, לפנות את הכלים בסיום הארוחה, להוריד כביסה מהחבל, לקפל. לעזור לאח הקטן וכו'. כל הורה ומה שהוא בוחר. העניין הוא להבין שגם אם אנחנו יכולים לעשות את זה בצ'יק בשבילם וגם אם זאת לא טרחה גדולה עבורנו, הילד מרוויח מכך שהוא עושה. איזו הרגשה טובה וסיפוק יש לנו כשאנחנו מבצעים משימה, בעצמנו! גם לילדים יש את אותה הרגשה. תחושת הנצרכות, המשמעות קיימת כבר מגיל צעיר. למה שנמנע אותה מהילדים?
אז אם נחזור לאימא המסורה שתיארנו בהתחלה נוריד ממנה את כל הפריטים שאינם שייכים לה. הילד יכול לשים את התיק על הגב. הוא גם יכול להחזיק ביד את היצירה היפה שהכין בגן. לא רק שהוא יכול, יש טעם אמיתי בכך שיעשה זאת. לא רק שהוא יקל על אימו את המשא, שזאת מטרה יפה כשלעצמה, אלא שהוא יפתח מודעות למה ששייך לו וילמד להיות אחראי על הדברים שלו ולהחזיר אותם הביתה. אולי את הסווטשרט היא יכולה לשמור אצלה, והילד יכול ללמוד עזרה לזולת. בפעם אחרת כשלאימא יהיו הרבה דברים הוא יוכל לעזור לה.
הרבה מדברים היום על העצמת ילדים. רוצים העצמה? תנו להם עצמאות.