לתת, לא לתת ,לתת,לא לתת ...

פעולה מספר 8 :

לתת, לא לתת ,לתת,לא לתת ...

פעולה לשבטים מעלות- מעפילים על נתינה ונטילה

רקע:

באדם קיימים שני כוחות הנמצאים במאבק. בפעולה זו נדון על כוח הנתינה לזולת, וכוח הנטילה ששורשו הוא אהבת עצמנו.

כוח הנתינה מאפיין את הקב"ה "הזן את הכל" עלינו לחנך את עצמנו ללכת בדרכיו, וללמוד מאורחותיו. להיות מהנותנים לזולת ולא רק מהחושבים על טובת עצמנו.

מהלך הפעולה:

שלב א'- פחות או יותר...

המדריך יחלק את השבט לשתי קבוצות, כל קבוצה תקבל שני כרטיסים אחד אדום, ואחד ירוק.

כמו כן כל קבוצה מקבלת 20 מסטיקים/ סוכריות או כל דבר אחר... המדריך ישאיר אצלו כמות מסוימת של המסטיקים או הסוכריות זאת אומרת הקופה.

המדריך ירים את ידו, כאשר הוא מרים את ידו על שתי הקבוצות ביחד לשלוף את אחד משני הכרטיסים. (הקבוצה האחת לא רואה את הכרטיס של הקבוצה השניה עד הרגע שבו הכרטיסים כבר נשלפו.

ואלה חוקי המשחק::

כאשר שתי הקבוצות שולפות כרטיס ירוק, כל קבוצה משלמת למדריך שני מסטיקים.

כאשר שתי הקבוצות שולפות כרטיס אדום, כל קבוצה מקבלת שני מסטיקים מהמדריך.

אם קבוצה אחת שולפת כרטיס ירוק, ואחת כרטיס אדום, הקבוצה ששלפה כרטיס אדום משלמת חמישה מסטיקים לקבוצה ששלפה כרטיס ירוק

מנצחת הקבוצה שבסוף המשחק יש בידה הכי הרבה מסטיקים.

רעיון נוסף על אותו משקל של הרעיון הקודם:

המדריך יחלק את החניכים ל-2 קבוצות, המדריך יניח ברחבת החדר לוח בריסטול ועליו טבלת מספרים (נספח מס' 1). המדריך יבקש מקבוצה אחת לבחור מספר מהטור הימני והקבוצה השניה זוכה במספר מסטיקים שנמצא ממול בטור השמאלי, והתהליך חוזר על עצמו, כל פעם קבוצה אחרת מתבקשת לבחור מספר מהטור הימני וכך הלאה...

שלב ב'- קבלה ונתינה

המדריך יניח על רצפת החדר רצועת בריסטול, בקצה אחד כתוב "אוהב לקבל מתנות"

ובקצה השני "אוהב לתת מתנות", על כל חניך להניח את השעון שלו או כל חפץ אחר במקום שבו הם חושבים שהם נמצאים.

שלב ג'- מעשה במתנת מצווה

המדריך יספר לחניכים את הסיפור מעשה במתנת מצווה וי"ג מידות הרחמים (נספח מס' 2)

לאחר קריאת הסיפור המדריך יעלה לדיון את הנקודה הבאה:

מי מבין הנשים הייתה טיפוס של נותן ומי מביניהן נהגה כטיפוס של נוטל?

שלב ד'- "הזן את הכל"

המדריך יחלק לכל חניך דף של ברכת הזן (נספח מס' 3) ויקרא עם החניכים ביחד את הברכה.

אמנם זו ברכה ששגורה בפינו מידי יום ואפילו יותר מפעם אחת ביום, אבל בואו ננסה להיכנס קצת לעומק של הברכה:

תכונתו של ה' לזון את הבריות.

הוא א-ל זן ומפרנס לכל ומיטיב לכל- תכונת ה' להטיב לכל בריותיו, ונותן לכל אחד ואחד רצונו "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון".

ספר לחניכיך על מצוות והלכת בדרכיו- יש לנו מצווה להידמות לה'. אנו נבראנו בצלם אלוקים- בצלמו ובדמותו, ויש לנו מצווה "הווי דומה לו" (שבת קל"ג, ב').

אך המדרש שואל: כיצד אפשר להדמות לה'- והלא ה' אינו בשר ודם! אלא: מה הוא רחום- אף אתה רחום, מה הוא חנון- אף אתה חנון. המצווה היא ללכת בדרכיו ובמידותיו של ה', לחנך את עצמו לעשייה על פי מידותיו של ה'- כשם שה' רחום וחנון ומיטיב לכל- אף אנו נשתדל להיות כאלו.

מכן נובע שאנו צריכים להימצא קרובים יותר בציר לצד "אוהבים לתת" מאשר בצד "האוהבים לקבל", מכיוון שתכונתו של הקב"ה היא הנתינה

סיכום:

בשלב הראשון של הפעולה ראינו שהנטייה של הקבוצות היא לקבל כמה שיותר, או להפסיד כמה שפחות (וזאת על- ידי הרמת הכרטיס הירוק). בשלב זה ראינו שקיימת בנו הנטייה לקבל כמה שיותר, לעיתים על חשבון אחרים. זוהי תכונה הפוכה לתכונת הנתינה.

הדגש בנתינה- אהבת הזולת,

ואילו פה הדגש הוא אהבת עצמי.

גם בשלב השני ראינו שרובנו אוהבים יותר לקבל מתנות מאשר לתת, וזה נראה לנו טבעי האמנם?!

בשלב השלישי של הפעולה בסיפור על רבקה ליפשיץ, ברור לכולנו כי הנערה שחטפה את הזריקה היא הטיפוס הנוטל.

ומנגד בולטת רבקה בתכונת מסירות הנפש שלה- הנתינה.

אנו רואים כיצד בשעות מבחן באות מידות האדם לידי ביטוי, ולערכים שאדם חינך את עצמו יש השלכה בשעת מבחן.

צירוף התאריכים בחייה של רבקה והמספר 13 המופיע בכולם, המרמז לדעת הכותב- על 13 מידות הרחמים, מעיד שהקב"ה נוהג בחסד עם מי שנוהג עם אחרים במידה זו.

"בדרך שבה אדם מודד בה מודדים לו מן השמים"

חשוב לציין שאין אנו שופטים אנשים בשעה קשה כמו השואה. אנו עושים זאת בזהירות מתוך רצון ללמוד לעצמנו.

במהלך כל הפעולה ראינו שבכולנו קיימות שתי הנטיות- הנתינה והנטילה, אך אלו שחינכו את עצמם לתת לזולת הם ההולכים במידות ה', כפי שראינו מברכת המזון, ואילו האחרים עלולים להיסחף אחרי הדחף החומרני הקורא לקחת כמה שיותר לעצמי!

הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" מחלק את האנשים לשניים: הנותנים והנוטלים. פרק א'- ידבר בנותן ובנוטל. כאשר ברא אלוקים את האדם עשהו לנוטל ונותן. הנתינה היא כוח עליון ממדות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומיטיב ונותן מבלי לקבל דבר בתמורה. וככה עשה את האדם, ככתוב: "בצלם אלוקים עשה את האדם", כי יוכל לרחם, להטיב וליתן. אבל כוח הנטילה הוא אשר ותאווה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, זה הכוח אשר יקראוהו בני האדם אהבת עצמו והוא שורש כל הרעות.

מצורף סיפור (נספח מס' 4) המראה גבורה בנתינה. נתינה של חסד ושל מסירות נפש. אפשר לקרוא את הסיפור עם החניכים או לספר להם בעל- פה. לשיקולך המדריך!!!

שנזכה לתת כמה שיותר!

ורעיון נחמד לצ'ופר:

שני כוחות נטע הקב"ה באדם.

מחד גיסא- הכוח להיות יוצר עולמות,

הכוח להיות רב ומורה.

ללמד את הזולת ולהשפיע עליו,

או לשנות את אישיותו וליצור אותו מחדש.

מאידך גיסא- העניק הקב"ה לאדם כוח אחר

הכוח להיות תלמיד ללמוד מהזולת.

אסור לאדם אף הגדול שבגדולים

לשכוח כי יכול הוא ללמוד מהאחר

באותה מידה שיש לאל ידו להעניק לאחרים.

אף הקטן שבקטנים, גם לו יש את כוחות הנפש

ומידות טובות אצורות של רגש

אשר בהם הוא יכול להתחלק עם אחרים ולהשפיע עליהם.

כי האדם הוא גם רב וגם תלמיד,

משפיע ומושפע, מקבל ונותן.

(הרב סולוביצ'יק)

"ובצל ידיך כיסיתיך" (ישעיהו נ"א, ט"ו)- זו מגילת חסדים, שכל העוסק בגמילות חסדים לישב בצילו של הקב"ה.

(ירושלמי תענית ד,ב)

בא וראה כמה גדול כוחה של צדקה, וכמה גדול כוחם של גומלי חסדים, שאין חוסים לא בצל שחר ולא בצל כנפי הארץ... אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר: "מה יקר חסדך ובני אדם בצל כנפיך יחסון" (תהילים ל"ו, ח')

(מדרש רות, פרשה ה')

נספח מספר 1:

6-3

7-4

8-7

9-10

נספח מספר 2:

מעשה במתנת מצווה וי"ג מידות הרחמים/ יפה גולדשטיין עיתון "הצפה"

גיבורת הסיפור האמיתי- והלא יאמן- הזה, רבקה ליפשיץ, כבר איננה ביננו. רק לאחר מותה לפני פחות משנה נסגר המעגל. בנה, טוביה, סיפור לי את הסיפור:

לכל איש יש שם.. שנותן לו מותו, כתבה זלדה. טוביה מצא עצמו מספר כיצד 13 שנים לפני פטירתה, התגלה אצל אמו גוש חשוד והיא נשלחה לביופסיה. תוך המתנה לשחרורה מבית החולים הדסה בתל אביב, העסיק עצמו טוביה ברישום בחדר המתנה, עובדה שתקבל משמעות רבה בהמשך. אחר כך יצא לשאול את הרופאים מתי יוכל להוציא את אמו.

באחד החדרים הבחין להפתעתו באדמו"ר אלימלך שפירא שליט"א מודעו, אחיינו של הרבי מפיאסצ'נה, מחבר "אש קודש", אותו חיבור מפורסם שנתחבר בעיצומם של ימי השואה האיומים.

מפי בני המשפחה של הרבי, התברר כי מצבו קריטי בשל חסימת מעיים הדורשת ניתוח מידי, אבל הרבי מסרב להסכים לניתוח לפני שיקבל הסכמה של רופאו. ובינתיים לא משיגים את הרופא.

אמו של טוביה רכשה ניסיון רב וידע רפואי לא מבוטל כשהתנדבה במחנה הריכוז לטפל בחולים, ואחר השואה השתלמה כאחות. היא ידעה עד כמה גורלית עלולה להיות ההמתנה לרופאו של הרבי. לאחר שכל ניסיונותיה ההגיונים לשכנע אותו עולים בתוהו, לקחה נשימה עמוקה ואמרה: "רבי, יודעת אני למה אין הרבי חותם. אין אדם צדיק בארץ- שלא יחטא. ובשעה זו יושב בית הדין של מעלה ושוקל מעשיו של אדם. וכל אדם בשעה כזאת מפחד, וראוי שיפחד.... אבל להווי ידוע לו, לרבי, כי אני, יש לי מצווה גדולה ממחנה הריכוז. אני הצלתי שם בת יהודיה ממות. את המצווה הזאת אני נותנת לרבי במתנה גמורה. שלו היא המצווה מרגע זה, והיא תכריע את כף הזכויות שלו לחיים. רבי, אל פחד..."

הרבי נעץ בה את מבטו החודר וענה: "אם כך צריך לומר וידוי". בכך נתן את הסכמתו לניתוח. טוביה קרא איתו את הוידוי. הרבי נותח בהצלחה והחלים. גם בבדיקת הביופסיה של האם לא נתגלה שום דבר ממאיר אבל הצאצאים הסתקרנו- מהי אותה מצווה שבה תלויה כף הזכות, אותה יכלה האם להעניק לרבי במתנה, שעדיין לא סיפרה להם עליה? ואז סיפרה להם רבקה כי בזמן השואה- בהיותה במחנה הריכוז נהגה אחרי עבודת המשמרת שלה בבית החרושת לבוא לעזור בחדר החולים של המחנה, בהם טפלה רופאה רוסיה שבוייה.

אחת הבנות חלתה בחולי אנוש. הרופאה אמרה ביאוש כי רק זריקה מסוימת עשויה להציל את חייה, אבל אין שום סיכוי להשיג אותה במחנה. מוחה של רבקה עבד בקדחנות, עד שמצאה מוצא: במחנה השבויים הסמוך הבחינו הנשים בחייל אנגלי שבוי, שליבו הלך שבי אחר אחת הבנות היפות במחנה הריכוז, כשהבנות היו צועדות למשמרתן בבית החרושת, היה עומד ליד הגדר וממתין לבואה, ומלווה אותה בעיניים כלות עד שנעלמה. הרעיון היה להגניב לשבוי האנגלי מכתב, בו יסופר לו שהיפיפייה היהודיה חולה, וכי אפשר להצילה רק בעזרת הזריקה המסוימת. הבחורה היפה נתנה את הסכמתה. השבוי האנגלי לא אכזב. הוא הצליח להגניב חזרה חבילה קטנה עם הזריקה המיוחלת. הוא אפילו הוסיף מצרך נדיר לא פחות- חבילת שוקולד. אבל השמחה הייתה מוקדמת. הנערה היפה סירבה להיפרד מהזריקה. האימה המתמדת של חיי המחנה נותנת את אותותיה ולא כל אחד עומד בניסיון. "במחלה הזאת, מי ערב לי שישיגו לי אז את הזריקה? הזריקה מיועדת לי ואצלי תישאר". פסקה.

לרגע נדמה היה שכל מאמץ המבצע המסובך הזה היה לשווא, וכי הם עומדים לאבד את החולה. רבקה לא ויתרה. בהשפעתה כתבו האסירות מכתב נוסף, הפעם ללא ידיעת הבחורה היפה, בו ביקשו מהשבוי האנגלי לשלוח חבילה נוספת, בטענה שהחבילה הראשונה אבדה. האנגלי לא אכזב גם הפעם. שוב הצליח המבצע, החבילה הקטנה מוברחת בהצלחה לבית החרושת ורבקה מסתירה אותה מתחת לבגדיה.

בתום המשמרת, כשהן מתקרבות תוך צעדה ברביעיות אל המחנה- בשורה נוראה: עורכים בדיקת פתע בשער. קבוצה של נשות אס. אס עוצרות בשער כל רביעיה של ארבע בנות,ובודקות אותן בדקדקנות שמא הבריחו מבית החרושת דבר מה. רבקה יודעת שאין הרבה אפשרויות. אם תיתפס כשהחבילה הזאת על גופה, היא צפויה לכרטיס חד כיווני לאושוויץ. לזרוק את החבילה למגרש אי אפשר. המגרש חשוף בלי מקום מסתור. והחבילה תמצא מיד. הקלגסיות תתחלנה להכות בבנות כדי למצוא את האשמה וממילא תאלץ להודות. אין לה מה לעשות, היא אומרת לעצמה, החבילה אצלה, והקב"ה- הישר בעיניו יעשה.

המתח נורא. כל רביעיית בנות נבדקת בקפדנות ממשמשים כל חלק בגופן. תורה של הרביעייה מגיעה. רבקה פוסעת קדימה ומצפה לסוף המר. אבל משהו מוזר מתרחש. סוהרת האס.אס נותנת בקבוצה שלה מבט קצר ומורה להן להיכנס פנימה. איש לא ידע מדוע היא פוטרת אותן מבדיקה, דווקא אותן, ורק אותן, משום שאת כל האחרות אחריהן ממשיכים לבדוק בקפדנות. אין שום סיבה גלויה בשטח. ואך על פי כן- רבקה בפנים עם החבילה יקרת המציאות. היא ממהרת לחדר חולים. החולה מקבלת את הזריקה. את השוקולד שהשבוי שלח גם הפעם- מחלקים בהנאה עד הפרור האחרון בין כל הבנות. בזכות המעשה שרדה החולה וניצחה לא רק את המחלה אלא את השואה. זוהי המצווה שהעניקה רבקה לאדמו"ר שפירא.

כשטוביה ישב אחרי הלוויה וגלל את סיפור המעשה הזה באוזני בני המשפחה, נזכר בפרט נוסף מאותו יום שבו נתנה אמו את מצוותה במתנה לרבי: הציור שצייר תוך כדי המתנה לביופסה: "אמא זיכרונה לברכה אהבה את הציור" הוא נזכר "ותלתה אותו בביתה".

כשנשא טוביה אישה, נתנה לו את הציור, והנה עד היום תלוי בביתו, טוביה ניגש להוריד את התמונה כדי להראותה לאחיו הבכור יעקב: "פתאום נעצרתי כהלום רעם" הוא מספר. תוך שהוא מתבונן בפרטי התמונה הוא מבחין בתאריך שכתב בשעתו, בתחתית הציור, היה זה י"ג בתמוז התשנ"ב.

מוזר, הוא אומר לאחיו ולאשתו, הרי זה בדיוק יום פטירתה של אמנו רק שלוש עשרה שנה רק מוקדם יותר. ואז מתגלה פרט מוזר נוסף: בין כל אביזרי חדר ההמתנה שטרח טוביה לצייר בדיקות רבה, המסדרון והדלתות, מכונת המים הקרים, הראדיאטור של ההסקה, נמצא גם שעון הקיר התלוי שם, והשעה שמחוגי השעון מכוונים אליה היא אחת עשרה ושלוש עשרה דקות בדיוק. מסתוריים ומוזרים הדברים. הרי בשעה זו בדיוק יצאה נשמתה של אמו בטהרה, בביתו של טוביה.

מה קרה בשמים באותו רגע שבו נתנה אימא את המצווה לרבי במתנה? האם הוסיפו לה עוד י"ג שנים על שנותיה?...

י"ג הוא מספרן של מידות הרמים, מי שהצליח לקיים בתוכו את הרחמים גם באותה תופת, הוכיח שמידות הרחמים אינן רק מידות שמימיות,

זכותה תעמוד עלינו בימים אלה שבהם אנו זקוקים לרחמים גדולים.

נספח מספר 3:

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים.

הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו ובטובו הגדול תמיד לא יחסר לנו ואל יחסר לנו

מזון לעולם ועד בעבור שמו הגדול כי הוא אל זן לנו ומפרנס לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא...

ברוך אתה ה' הזן את הכל".

נספח מספר 4:

החסד שבגבורה- הגבורה שבחסד- דוד דלארוזה הי"ד

מאת אביגדור ליברמן

בשבעת השבועות שבין פסח לחג השבעות נוהגים יהודים לספור את העומר. חז"ל הצמידו לספירה זו שבע מידות שצירופיהן מייצגים את ימי הספירה. שתיים מהמידות שנבחרו הן חסד וגבורה. היום השני לספירה מכונה יום הגבורה שבחסד, ואילו היום השמיני מייצג את החסד שבגבורה.

דוד דלארוזה ז"ל, עלם חמודות, צעיר יפה תואר וטוב לב, מהווה דוגמא ומופת למימוש האנושי של הצירוף הנדיר ורב העוצמה של שתי תכונות ומידות נעלות אלו. במעשה גבורתו המופלא חשף את גדולת החסד, ובפרץ החסד המדהים שהביאו להשליך נפשו מנגד, למען חיי הזולת, גילה את הדר הגבורה.

דוד דלארוזה, דודו בפי בני משפחתו וחבריו, נולד בירושלים. הוא היה החמישי מבין ששת ילדיהם של שלמה וגאולה דלרוזה, שניהם צאצאים למשפחות שורשיות בירושלים. תחילה למד בבית ספר בירושלים ואחר כך עבר לישיבה התיכונית "קול מבשר" במבשרת הציון. במרוצת השנים האלה התגלה דודו כנער נעים הליכות, צנוע, נבון ובעל רגש נדיר לאהבת הזולת. פשטותו מלאת העוצמה ורגשות הקרבה והחום שהרעיף על כל מכריו וידידו, חשפו רגישות נדירה שהילכה קסם והפילה רבים בשביה. התכונות הללו קיבלו ביטוי מעשי בכל אשר פנה. כך, למשל, כשהגיע דודו למצוות, הוא בחר לסיים את הברכה שלו בברכת החלמה ורפואה שלמה לחיילי צה"ל הפצועים, ברכה ותפילה שלא יעמדו לו בחלוף שבע שנים. בפתח סידור התפילה שלו כתב באותיות קידוש לבנה: הריני מקבל עלי מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כאילו ניבא מה בדיוק יקרה לו בעתיד הלא רחוק. אמונה תמימה ומלאת עוצמה ויראת שמים נדירה, חברות ללא גבולות מלווה בעדינות ובאצילות נפש- כל אלה הצמיחו בחור כארז, מקור גאווה למשפחתו ומופת לסביבתו.

לאחר סיום לימודיו התיכוניים החל דודו ללמוד בישיבת ההסדר בקריעת ארבע. לאחר מכן הצטרף לגרעין דתי בקיבוץ עלומים ועבר לשירות צבאי בחטיבת הנח"ל. הקווים שניכרו בו כבר לפני כן באו עתה לידי ביטוי מלא. מרגע שלבש מדים התגלו בו תכונות מופלאות של עזרה לזולת, נכונות בלתי רגילה להקרבה והתנדבות לכל משימה. אין ספק, הוא היה חלומו של כל מפקד. במשך זמן מה שימש כקשר מג"ד. לימים התברר לו שאינו יכול לעבור קורס צניחה, יחד עם חבריו לשירות, בגלל פרופיל צבאי נמוך. אך לא בחור נחוש כדודו יוותר. הוא התעקש לעלות את הפרופיל הרפואי הצבאי. וכשנאמר לו שהעלאת הפרופיל מצריכה ניתוח באפו, הגיב: בסדר, אני אעבור את הניתוח. לבו לא אמר לו מה יקרה בדרך אל הניתוח הזה. ביום ראשון 30 באוקטובר 1988, בשעות הערב, יצא דודו מן היחידה שלו, ששירתה בלבנון, בדרכו לירושלים, כדי להיכנס לבית החולים לצורך הניתוח שיעלה את הפרופיל. הוא עלה לאוטובוס אגד בקו 961, היוצא מטבריה לכיוון ירושלים, התיישב בספסל הלפני אחרון, ונרדם. הפעילות המבצעית האינטנסיבית שהתנסה בה בימים שקדמו לנסיעה הזאת הכתה אותו בעייפות רבה. קול צעקות העיר אותו משנתו. דודו פקח את עיניו וראה מחזה נורא: האוטובוס הופך לכדור אש.

הוא לא ידע כי בשעה שהאוטובוס עבר ביריחו הושלכו לעברו שלושה בקבוקי תבערה מתוך חורשה שמימין הדרך. האוטובוס התלקח בשלושה מוקדים במהירות קטלנית. הנוסעים ניסו למלט את עצמם בכל דרך שעמדה לרשותם. תוך דקות הגיעו כוחות הביטחון והביטו בעיניים כלות על האוטובוס הבוער. לעומדים בחוץ היה ברור שלא יוכלו לעשות הרבה למען הכלואים באוטובוס. אולי לא יוכלו לעשות למענם דבר.

באוטובוס פנימה, מיהר דודו לעמוד על חומרת המצב. הוא הבין שמדובר בבקבוקי תבערה ופנה לצאת החוצה יחד עם רוב הנוסעים. אבל בדרכו אל מחוץ לסכנה נתקל לפתע באחת הנוסעות היושבת על הרצפה וזועקת. שמה היה רחל וייס. בעלה כבר הקדים ויצא מן האוטובוס. דוד התעכב לידה, חרף תחושת הדחיפות, וניסה לשכנעה לקום ולצאת עמו. את זקוקה לעזרה? שאל, ומיהר, כמובן מאליו, להציע את עזרתו. אבל רחל וייס נראתה כמי שאינה מקשיבה לדבריו. בתנועות ראש אותתה על סירובה לצאת ומפיה בקעה הזעקה: "הילדים שלי, הילדים שלי". שלושת ילדיה הפעוטים, שעלו עמה לאוטובוס, היו עכשיו לכודים בתוך האש, בלי שום תקווה, אולי אפילו ללא רוח חיים. היא לא יכלה להושיעם, אבל נבצר ממנה לעזוב את מקומה.

דודו משך אותה שוב ושוב, אבל ללא הועיל. בעשן הכבד, שהלך וסגר עליו, לא היה לאל- ידו להבחין ולו בסימן קטן לגורל הילדים. נוסף לכך גילה כי דלת האוטובוס, שדרכה התכוון לצאת ולהוציא את רחל וייס, עולה בלהבות.

הוא הצליח לפתוח את אחד החלונות והוציא את ראשו כדי לשאוף מעט אוויר. מיד אחר כך משך בידה של רחל וקרא לה בכל כוח השכנוע שהיה יכול לגייס: "בואי איתי, יש כאן פתח קטן". אבל רחל לא הסכימה לזוז ממקומה. האוטובוס בער כולו. העשן שמילא את חלל האוטובוס חדר ברוב עוצמה לריאותיו של דודו. אבל הבחור הצעיר לא ויתר והמשיך בשלו. הוא משדל שוב ושוב את רחל, אוחז בידה מנסה בכל כוחו להוציאה מהתופת. רחל ממאנת להיפרד מילדיה. דודו אינו מתייאש. הוא מנסה לשבור את אחד החלונות, אך לשווא. האש מתקרבת ומתחילה לאחוז בבגדיו. ודוד בשלו. ורחל וייס ממאנת להפצרותיו. הוא שב ומושך בידה, אך חש כי היא נדבקת לכיסא. ידיו ופניו החלו להישרף, וריאותיו התמלאו בעשן הסמיך והרעיל. אך דודו לא ויתר. עד ששמע את קולה של רחל הזועק "שמע ישראל". כיהודי שומר מצוות ידע שהיא חשה כי חייה מגיעים לקצם. עכשיו לא נותר לו דבר לעשות למענה, והוא פנה לצאת מן האוטובוס מהר ככל האפשר.

הוא זינק דרך הלהבות ונפל כלפיד בוער. שניים מהעומדים בחוץ מהרו לכבות את האש שאחזה בו. הם לא יכלו לעקור ממנו את הידיעה המרה כי מאחוריו, באוטובוס, נשרפו רחל וייס ושלושת ילדיה.

ועדיין לא תמה תרומתו של דוד דלארוזה לזולת. תוך כדי קפיצתו מהאוטובוס זעק "הצילו הצילו" והזעקות האלה הפנו את תשומת ליבם של המחלצים גם לחיילת פצועה, כוויה בכל גופה, שהייתה מוטלת לצידו ואיש לא הבחין בה. הילה לוגר, בת בית השיטה, חבה את חייה, שניצלו, לזעקותיו של דודו.

בערמת האפר שנותרה על הכביש לאחר פינוי האוטובוס נמצאה שקית ובה תפילין שלמות ללא פגע. על השקית היה רשום דודו.

דודו פונה לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. מצבו היה קשה מאוד. הוא סבל מכוויות קשות בפניו ובידיו, ומקשיי נשימה כבדים. העשן הרב, ששף על כורחו, השחית את ריאותיו. סיפור גבורתו המופלא הכה גלים בכל רחבי הארץ. לבבות רבים רטטו לשמוע סיפור על בחור צעיר שהיה יכול להינצל בנקל בן הלהבות אבל חירף את נפשו למען אישה ושלושה ילדים, שלא החליף עימם מילה אחת, שלא פגש בהם לפני כן. סיפור הגבורה לא הסתיים.

שבעה שבועות נלחם דודו באומץ לב על חייו. למרות הכאב הנורא והסבל הפיסי המתמשך, הוא הדהים את כל בני משפחתו וידיו ואת כל הצוות הרפואי בשקט שלו וכוח האיפוק המופתי שהפגין. הוא לא התלונן, כל העת היה על פניו חיוך, שעודד את כל הבאים לבקרו. מהיכן שאב את תעצומת הנפש? האם לא מאותם מקורות בלתי נדלים של אמונה ואהבת האדם, שמנעו ממנו לנוס מהאוטובוס הבוער, כל עוד קיים סיכוי להציל את רחל וייס ואת ילדיה? דומה כי הגבורה והחסד חברו בנפשו של דוד והרימו אותה לפסגות אנושיות כמעט בלתי אפשריות. בבית החולים לא רצה בכלל לספר, ברוב צניעותו, את שעבר עליו באוטובוס הבוער. כשדחקו בו, בכל זאת, ושאלו אותו מדוע נשאר במלכודת האש בעוד כל נוסעי האוטובוס נמלטים, השיב: "וכי יכולתי לשמוע את צעקות הילדים מתוך האוטובוס ולא לעזור להם?!" כל כך ברור, כל כך פשוט. וכאשר אמרו לדודו כי הוא גיבור השיב: "אני לא גיבור, לא הצלחתי להציל אותם".

שבעה שבועות לחם על חייו. לבסוף החליטו הרופאים כי אין מנוס מלשלוח אותו לבית חולים בלונדון, להשתלת לב וריאות. זה הייתה החלטה עגומה, שלא בישרה טובות. כל בר דעת הבין כי אבריו אלה של דודו ניזוקו קשות, לבלי תקנה. כל בר דעת גם ידע שסיכוי ההצלחה של ההשתלה המשולבת קטנים למדי. ובכל זאת, דודו והוריו הגיעו ללונדון מלאי תקווה ואמונה. ושם, עוד טרם עלה דודו על שולחן הניתוחים, נדם ליבו. הלב עמוס האהבה והאמונה, חדור הגבורה והחסד, פסק מלפעום. אולם עוצמת רוחו וסיפור גבורתו של דודו נותרו עמנו, לאות ולמופת.

(ספר הגבורה- מיכאל בר זוהר)